השימושים שהמדינה עושה בתמ"ג

התמ"ג מתבטא בערך מוסף של מוצרים ושירותים שתושבי המדינה מייצרים. המוצרים והשירותים הללו מוצאים את דרכם ל-3 שימושים:

• 1. לצריכה בתוך המדינה (צריכה מקומית).
• 2. להשקעה בתוך המדינה (השקעות מקומיות).
• 3. לייצוא.

למעשה, כל המוצרים והשירותים שאינם מופנים לייצוא משמשים או לצריכה מקומית או להשקעה מקומית.

להזכירכם: כל מוצר שאינו משמש להשקעה הוא מוצר צריכה, למשל: לחם משמש לצריכה, מחרשה משמשת להשקעה.

יצוא + השקעה מקומית + צריכה מקומית = תמ"ג

Y = C + I + EX

• C = צריכה (Consumption)
• I = השקעה (Investment)
• EX = יצוא (Export)
• Y = תוצר (GDP)

מקובל לקרוא לצד ימין של הנוסחה שימושים ולצד שמאל מקורות.

השפעת היבוא

היבוא הוא תוספת למקורות. כאשר מדינה מייבאת היא מגדילה את מקורותיה.

אם התמ"ג של מדינה כלשהי הוא 1,000 ככרות לחם, והמדינה מייבאת עוד 500 ככרות לחם, אזי סה"כ מקורותיה הם: 1,500 ככרות לחם.

אם המדינה לא מייצאת אף כיכר לחם וכל הלחמים מופנים אך ורק לצריכה מקומית, הנוסחה הבאה תתאר את תמונת המצב:

Y + IM = C + I

כאשר: IM = Import (יבוא)

אם המדינה גם מייצאת וגם מייבאת, הנוסחה הבאה מציגה את תמונת המצב של המקורות והשימושים:

Y + IM = C + I + EX

כלכלנים מסוימים מעדיפים לרכז את היבוא והיצוא בצד אחד של המשוואה, כך שהנוסחה נראית כך:

Y = [C + I + EX] – IM

נוסחה זו מחדדת את העובדה שהתמ"ג שווה לכל המוצרים והשירותים שבהם השתמשנו, למעט החלק שייבאנו (ואינו שלנו).

או במילים אחרות: הכול יוצר במדינה מלבד החלק שייבאנו.