תכונות האופי: “שונא סיכון” מול “אוהב סיכון”
ברשותו של אדם 100 ש”ח והוא יכול לקנות בסכום זה כרטיס הגרלה. סכום הזכיה הוא 200 ש”ח והסיכוי לזכות – 50%. כלומר, מחצית ממספר האנשים שקונים את הכרטיס זוכים ב-200 ש”ח ומחצית אינם זוכים (ומפסידים את כל כספם). אדם “שונא סיכון” לא יקנה את הכרטיס, כי הוא מעדיף להישאר עם 100 ש”ח בכיס, מאשר לאבד אותם. (הפיתוי להיות בסופו של דבר עם 200 ש”ח בכיס לא “עובד” עליו). אם האדם “אוהב סיכון”, הפיתוי של הרווח יגרום לו לקנות את כרטיס ההגרלה (הסיכוי להפסיד 100 ש”ח לא מרתיע אותו).
ראינו, אם כן, שההחלטה אם לקחת סיכון או לא, איננה החלטה אובייקטיבית והיא משתנה מאדם לאדם לפי אופיו.
אולם כדי שאדם יקבל החלטה הנושקת לאופיו, הוא צריך להיות מסוגל לנתח באופן אוביקטיבי את סיכוי ההצלחה וסכום הכסף שמתלווה לה, ביחס לסיכוי הכישלון והאובדן הכספי הכרוך בו.
אם לדוגמא: הסיכוי להרוויח 100 ש”ח הוא 60%
והסיכוי להפסיד 100 ש”ח הוא 40%,
אז באופן אובייקטיבי כדאי להשתתף בהגרלה.
ואם לדוגמא: הסיכוי להרוויח 1000 ש”ח הוא 20%
והסיכוי להפסיד 1000 ש”ח הוא 80%, לא כדאי להשתתף.
בדוגמא לעיל הנחנו שישנן רק 2 אפשרויות:
- להרויח
- להפסיד
כשלצד כל אפשרות נקובה ההסתברות שלה.
ברוב המקרים ישנן יותר מ – 2 אפשרויות כפי שמוצג בדוגמא הבאה (4 אפשרויות):
- לזכות ב- 10,000 ש”ח – סיכוי 5%.
- לזכות ב- 5,000 ש”ח – סיכוי 10%.
- לזכות ב- 100 ש”ח – סיכוי 20%.
- להפסיד 100 ש”ח – סיכוי 65%.
