החוב הפנימי (של המדינה)

מבנה החוב הפנימי בסוף 2002

החוב הפנימי הוא נתון המסכם את חוב המדינה לציבור בשקלים.

עיקר החוב נוצר בעקבות גיוס כספים באמצעות הנפקה (=מכירה) של איגרות חוב לציבור ומקצתו בעקבות הלוואות שהמדינה קיבלה ישירות מהבנקים וקרנות פנסיה. את איגרות החוב המדינה מנפיקה באמצעות משרד האוצר.

ה”לקוחות” של איגרות החוב של המדינה הם: הציבור הרחב (=אנשים פרטיים, חברות) קרנות נאמנות, וגופים מוסדיים (=קופות גמל, קרנות פנסיה וחברות ביטוח).

מיון איגרות החוב לסחירות בבורסה ובלתי סחירות

האוצר מנפיק שתי קבוצות של איגרות חוב: סחירות ובלתי סחירות.

איגרות חוב סחירות – אלו איגרות חוב שניתן לקנות ולמכור מידי יום בבורסה (סחירות בבורסה).

איגרות חוב לא סחירות –
אלו איגרות חוב שלא ניתן לסחור בהם בבורסה.
איגרות חוב לא סחירות נחשבות כצ’ופר בשל הריבית הגבוהה המתלווה להן. הן נמכרות רק לגופים מוסדיים. מאז 1995 האוצר מקטין בהדרגה את מכירתם ומגדיל במקביל את מכירת איגרות החוב הסחירות.

 

מגוון איגרות החוב הלא סחירות

  1. “מירון” – איגרות חוב צמודות למדד המעניקות ריבית שנתית של  5.57%.
  2. “ערד” – איגרות חוב צמודות למדד המעניקות ריבית שנתית של 5.05%.

איגרות חוב סחירות

איגרות החוב הסחירות מוצעות לכולם. ה”לקוחות” הגדולים הם גופים מוסדיים, בנקים מסחריים וקרנות נאמנות.

מגוון איגרות החוב הסחירות

  • צמודות למדד המחירים.
  • צמודות לדולר.
  • שקליות (אינן צמודות).

חוב פנימי נטו

בדרך כלל המדינה אינה מחזיקה בנכסים כספיים מעבר לסכומים זעירים. לפיכך החוב הפנימי הוא בעצם חוב פנימי נטו. אך מקובל לקרוא לו חוב פנימי.

תרשים 15

מבנה החוב הפנימי בסוף 2002
(מיליארדי ש”ח מעוגל)

תרשים 16

החוב הפנימי כאחוז מהתוצר , בשנים 1987 – 2002

error_message4

כלכלת ישראל למתחילים

תוכן עניינים