פעם בשנה מקיימים בעלי המניות אסיפה כללית, שבה בוחרים את מועצת המנהלים של החברה (דירקטוריון). חברי הדירקטוריון אינם בהכרח בעלי מניות בחברה בעצמם אלא נציגים של בעלי המניות.

מועצת המנהלים אינה מנהלת את החברה באופן יומיומי, אלא קובעת כיווני פעולה כלליים (“אסטרטגיה”) ומקבלת החלטות בנושאים בעלי משמעות מיוחדת לחברה.

למשל, מועצת המנהלים יכולה להחליט:

  1. שחברת המחשבים תפעל להגדלה של היקף יצוא התוכנה לארה”ב.
  2. שהחברה לא תקנה מחשבים חדשים השנה.
  3. שהחברה תיכנס לשותפות עם חברה מתחרה.

את ההחלטות היומיומיות (“טקטיקה”) מקבלת קבוצה הנקראת “ההנהלה הפעילה” המורכבת מן המנהל הכללי (מנכ”ל), מנהלי המחלקות (כוח-אדם, כספים) ואחרים.

למשל, אם מדובר בייצוא לארה”ב, ההנהלה הפעילה היא שתחליט לאילו חברות בארה”ב כדאי לייצא, באילו תערוכות להציג, באילו תנאי תשלום תסכים למכור (מזומן או אשראי) וכיוצ”ב.

מועצת המנהלים רשאית לפטר את המנכ”ל ולבחור אחר תחתיו. המנכ”ל ממנה בדרך-כלל את שאר אנשי ההנהלה.

ההחלטות באסיפה הכללית מתקבלות באופן דמוקרטי, כלומר ברוב קולות (“ידיים”).

משקיע שיש לו רוב קולות בחברה (יותר מ- 50% מהמניות) יכול למנות את מרבית חברי מועצת המנהלים כרצונו וע”י כך לדאוג שמועצת המנהלים תמנה הנהלה מצומצמת שתפעל בצורה אוהדת כלפיו.

המשקיע הזה יכול למשל, להציע לאסיפה, שהחברה תקנה חומרי גלם רק מחברות שבבעלותו, שמועצת המנהלים תמנה את אשתו למנכ”ל החברה במשכורת של 50,000 ש”ח לחודש, או שהחברה תשלם לו “דמי יעוץ” של 10,000 דולר בחודש, אם כי החלטה מסוג זה (החלטה שקשורה לבעל עניין בחברה) דורשת רוב מיוחד מבין המחזיקים שאינם מקורבים למחזיק העיקרי.

עדיין ברור מכאן, כי ערכן של מניות בעלות זכויות הצבעה מועדפות הוא גבוה יותר מערכן של מניות בעלות זכויות הצבעה נחותות, למרות שמבחינת חלוקת הרווחים אין ביניהן הבדל.