בריאות לאומית: האם ההוצאה מספיקה?

הפער שהולך ונפתח

בשנת 2000, ישראל הוציאה כ-7.0% מהתוצר המקומי הגולמי על מערכת הבריאות — פער של כ-0.8 נקודות אחוז מממוצע ה-OECD שעמד אז על 7.8%. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, הפער לא נסגר — הוא התרחב. בעוד מדינות ה-OECD העלו את ההוצאה הממוצעת ל-9.3% מהתמ"ג, ישראל נותרה באזור ה-7.6%.

מה קורה כשמדינה עם אוכלוסייה צעירה וצומחת (ישראל מוסיפה כ-150,000 תושבים בשנה) לא מגדילה את ההוצאה על בריאות בקצב מספיק? התוצאה מורגשת בכל ביקור במיון, בכל המתנה לרופא מומחה, ובכל חשבון שמגיע אחרי ניתוח.

ההוצאה לנפש — עוני יחסי

כאשר בוחנים את ההוצאה לנפש בשוויון כוח קנייה (PPP), התמונה חדה אף יותר. ישראל מוציאה כ-4,352 דולר לנפש על בריאות. ממוצע ה-OECD עומד על כ-5,967 דולר. גרמניה מוציאה 7,600 דולר, צרפת 6,000 דולר, ובריטניה — שגם היא נחשבת לתת-ממומנת — מוציאה 5,300 דולר.

הפיצול ציבורי-פרטי: הנטל על המשפחות

בישראל, 63% מההוצאה על בריאות ממומנת מכספי ציבור, ו-37% ממומנת מכיס האזרחים — ביטוחים משלימים, השתתפויות עצמיות, ותשלומים ישירים. בממוצע ה-OECD, החלוקה היא 73% ציבורי ו-27% פרטי. בבריטניה היחס הוא 79%/21%, בצרפת 84%/16%, ובנורווגיה 85%/15%.

משפחה ישראלית ממוצעת משלמת חלק גבוה יחסית מהכנסתה על שירותי בריאות — כ-250–400 שקל לחודש לביטוח משלים, בנוסף לביטוח שיניים, השתתפויות עצמיות ותרופות שאינן בסל.

הפרדוקס הישראלי — תוצאות טובות, מחיר נסתר

למרות ההוצאה הנמוכה יחסית, ישראל מציגה תוצאות בריאותיות מצוינות: תוחלת חיים של 83.0 שנים (מקום 7 ב-OECD), תמותת תינוקות נמוכה (3.1 ל-1,000 לידות חי), ושיעורי חיסון גבוהים. אבל הפרדוקס הזה מגיע במחיר.

הוא מתבטא בעומס אדיר על צוותי הרפואה (94% תפוסת בתי חולים לעומת 75% OECD), בזמני המתנה ארוכים, ובשחיקה מקצועית שמובילה להגירת רופאים ואחיות. זמן ההמתנה הממוצע לרופא מומחה בקופות החולים: 26 יום בפריפריה, 18 יום במרכז.

3 תובנות מרכזיות

מבט לעתיד

בנק ישראל העריך בדוח 2025 כי הגדלת ההוצאה הציבורית ב-0.5% מהתמ"ג (כ-11 מיליארד שקל בשנה) נדרשת רק כדי לשמר את רמת השירות הנוכחית לאור הגידול באוכלוסייה וההזדקנות. הגעה לממוצע ה-OECD תדרוש תוספת של כ-1.7% מהתמ"ג — כ-37 מיליארד שקל. השאלה אינה אם המערכת תיפרק — אלא מתי הפער יגרום לפגיעה מדידה בתוצאות הבריאותיות.