צריכה פרטית וצריכה ציבורית

צריכה פרטית

• מוצרים שוטפים – מוצרים שמשפחה ממוצעת קונה בד"כ באופן שוטף, כגון מוצרי מזון, הלבשה, הנעלה, דלק, חשמל, ספרים, תרופות, מוצרי פלסטיק וכד'.
• מוצרים בני קיימא – כולל בעיקר: ריהוט, ציוד לבית (טלוויזיות, מחשבים, מכונות כביסה, תנורים וכד'), כלי רכב.
• דיור – סעיף המשנה המרכזי הוא דירות בבעלות, שמשמעותו מוסברת בתחתית העמוד (במסגרת).
• שירותים – כולל בין השאר: תחבורה, תקשורת, בריאות, חינוך, מתווכי דירות, שרותי עו"ד וכד'.

צריכה ציבורית

• צריכה אינדיבידואלית – כולל: שירותי חינוך, שירותי בריאות, סעד וכו'. המאפיין העיקרי של צריכה אינדיבידואלית הוא קבלת שירות ברמה אישית. קבלת השירות מלווה ברישום אישי. לא כל אזרח במדינה נהנה באופן אוטומטי מהשירות.
• צריכה קולקטיבית – כולל: צבא, משטרה, משרדי הפנים, החוץ, איכות הסביבה וכד'. המאפיין העיקרי של צריכה קולקטיבית (בגדול) הוא שהשירות משרת את כולם בו זמנית. קבלת השירות אינה כרוכה ברישום כלשהו. לא ניתן למדוד את חלקו של כל פרט בצריכה הקולקטיבית. עם זאת ישנם גם מצבים שהשירות מגיע לרמה האישית ומלווה ברישום. לדוגמא: שירותי המשטרה הם צריכה קולקטיבית, אך כאשר אתה מתלונן על גניבה אתה מקבל שירות ספציפי.

דירות בבעלות

• סה"כ 43 מיליארד ₪
• במסגרת סעיף זה מנסים להעריך מהו סכום שכר הדירה שבעלי הבתים היו משלמים, אילו כל אחד מהם היה מתחלף עם שכנו והם היו משלמים זה לה שכ"ד.
• ההצדקה להכללת הנתון של דירות בבעלות בתמ"ג:
  1. אם אומנם בעלי הבתים היו מתחלפים באמת בדירות, לתמ"ג היו מתווספים כל תשלומי שכר הדירה שמתייחסים לאותן דירות.
  2. בעל בית שגר בדירתו, הוא בחזקת מי שמפעיל עסק, שצורך בעצמו את כל תפוקתו. היות והתפוקה לא נמכרת, היא גם לא נרשמת כפדיון של העסק, אך ברור שקיימת תפוקה, וניתן לאמוד את שוויה הכספי.

הערות

1. מוצרים אחרים – כולל מוצרים למשק בית, תמרוקים ותרופות, ספרים עיתונים וצרכי כתיבה, מוצרי בידור ושונות
2. שירותים עסקיים – כולל: מקצועות חופשיים, אבטחה וניקיון, שירותי תיווך וכד'
3. שירותים אישיים – כולל: שירותי דת, בילוי ופנאי, מספרות ומכוני יופי, מכבסות, מתנסי"ם ואירגונים קהילתיים