מחירי ישראל במבט אחד

המחירים בדולר אמריקאי, לפי כוח קנייה (PPP) ונתוני Numbeo/CBS לרבעון הראשון של 2026.

מה זה אומר?

"מדד הביג מק" הומצא ב-1986 ע"י The Economist ככלי פשוט להשוואת כוח קנייה. ביג מק זהה בכל מקום — אותם רכיבים, אותו תהליך — ולכן המחיר שלו משקף את עלויות העבודה, השכירות, חומרי הגלם והמיסוי המקומי.

אבל ישראלים לא חיים רק על ביג מק. לכן הרחבנו את ההשוואה ל-7 מוצרים שכל משפחה ישראלית קונה: קפה בוקר, חלב לילדים, עוף לארוחת שישי, ביצים, בנזין לדרך לעבודה, וחבילת סלולר. התמונה שעולה עקבית: ישראל יקרה ב-15%-40% ממדינות מערביות מפותחות — למעט סלולר, שם הרפורמה של 2012 הפכה את ישראל לזולה משמעותית.

הסיבות ידועות: ריכוזיות בענף המזון, מכסי ייבוא על מוצרי חלב ובשר, בלו גבוה על דלקים, ותחרות מוגבלת בקמעונאות. מצד שני, רפורמות שעובדות (כמו בסלולר) מוכיחות שינוי אפשרי — כשיש רצון פוליטי.

למה עוף כל כך יקר?

ישראל מייצרת כמעט 100% מצריכת העוף מקומית, אך מגבלות ייבוא ופיקוח מחירים הופכים את השוק לסגור ויקר. ק"ג חזה עוף עולה בישראל $9.40 — כמעט פי 2 מגרמניה ($5.20) ופי 3 מטורקיה ($3.50). מדובר בפער שמכביד בעיקר על משפחות ברמת הכנסה נמוכה-בינונית.

הגרף השני חושף את הפער האמיתי: לא רק המחיר הנומינלי, אלא כמה שעות עבודה דרושות לעובד ממוצע כדי לקנות סל מוצרים זהה. ישראלי ממוצע צריך 94 שעות — כמעט 40% יותר מגרמני (67 שעות) ו-30% יותר מצרפתי (72 שעות). רק טורקיה במצב דומה, למרות שהמחירים הנומינליים שם נמוכים הרבה יותר — בגלל שכר נמוך בהרבה.

מה עושים עם זה?

שלוש המלצות מדיניות שעולות מהנתונים: (1) הסרת מכסי ייבוא על מזון בסיסי — במיוחד בשר ומוצרי חלב, (2) הגברת תחרות בקמעונאות — פתיחת השוק לרשתות בינלאומיות, (3) שקיפות מחירים — חובת סימון "מחיר ליחידה" בצורה אחידה.