ממצאים מפורטים

הפער שהולך ונפתח

בשנת 2000, ישראל הוציאה כ-7.0% מהתוצר המקומי הגולמי על מערכת הבריאות — פער של כ-0.8 נקודות אחוז מממוצע ה-OECD שעמד אז על 7.8%. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, הפער לא רק שלא נסגר — הוא התרחב. בעוד מדינות ה-OECD העלו את ההוצאה הממוצעת ל-9.0% מהתמ"ג, ישראל נותרה באזור ה-7.5%. המשמעות: הפער עלה מ-0.8 ל-1.5 נקודות אחוז.

מה קורה כשמדינה עם אוכלוסייה צעירה וצומחת (ישראל מוסיפה כ-150,000 תושבים בשנה) לא מגדילה את ההוצאה על בריאות בקצב מספיק? התוצאה מורגשת בכל ביקור במיון, בכל המתנה לרופא מומחה, ובכל חשבון שמגיע אחרי ניתוח.

ההוצאה לנפש — סיפור של עוני יחסי

כאשר בוחנים את ההוצאה לנפש בשוויון כוח קנייה (PPP), התמונה חדה אף יותר. ישראל מוציאה כ-3,100 דולר לנפש על בריאות. ממוצע ה-OECD עומד על כ-4,600 דולר. ארצות הברית, החריגה הגדולה, מוציאה כ-12,500 דולר לנפש — אך עם תוצאות בריאותיות ירודות באופן מפתיע.

גרמניה מוציאה 7,600 דולר, צרפת 6,000 דולר, ובריטניה — שגם היא נחשבת לתת-ממומנת בהשוואה אירופית — מוציאה 5,300 דולר. ישראל, עם 3,100 דולר, מדורגת מעט מעל מדינות כמו דרום קוריאה וצ'כיה, אך מתחת לספרד ואיטליה.

הפיצול ציבורי-פרטי: הנטל על המשפחות

אחד הנתונים המטרידים ביותר נוגע למבנה המימון. בישראל, 63% מההוצאה על בריאות ממומנת מכספי ציבור (מס בריאות, תקציב המדינה), ו-37% ממומנת מכיס האזרחים — ביטוחים משלימים, השתתפויות עצמיות, ותשלומים ישירים.

בממוצע ה-OECD, החלוקה היא 73% ציבורי ו-27% פרטי. בבריטניה היחס הוא 79%/21%, בצרפת 84%/16%, ובנורווגיה 85%/15%. ישראל קרובה יותר למדינות כמו ארצות הברית (83%/17% — אבל עם הוצאה כוללת ענקית) ומקסיקו.

המשמעות ברורה: משפחה ישראלית ממוצעת משלמת חלק גבוה יחסית מהכנסתה על שירותי בריאות. זה כולל ביטוח משלים (כ-250-400 שקל לחודש למשפחה), ביטוח שיניים, השתתפויות עצמיות ברופאי מומחים, ותרופות שאינן בסל.

התוצאות — פרדוקס ישראלי

למרות ההוצאה הנמוכה יחסית, ישראל מציגה תוצאות בריאותיות מצוינות: תוחלת חיים של 83.0 שנים (מקום 7 ב-OECD), תמותת תינוקות נמוכה (3.1 ל-1,000 לידות חי), ושיעורי חיסון גבוהים. זהו "הפרדוקס הישראלי" — תוצאות טובות עם מימון נמוך.

אבל הפרדוקס הזה מגיע במחיר. הוא מתבטא בעומס אדיר על צוותי הרפואה (היחס רופא-מטופל גבוה מהמקובל), בזמני המתנה ארוכים, בבתי חולים צפופים, ובשחיקה מקצועית שמובילה להגירת רופאים ואחיות.

מגמות אחרונות ומבט לעתיד

מגפת הקורונה (2020-2022) הביאה לזינוק זמני בהוצאה הציבורית על בריאות — גם בישראל. אולם מ-2023, ההוצאה חזרה למגמת השנים שקדמו למגפה. התקציב שהוקצה לפריפריה הרפואית (נגב, גליל) עדיין אינו מספיק לצמצום הפערים הגיאוגרפיים.

בנק ישראל העריך בדוח 2025 כי הגדלת ההוצאה הציבורית ב-0.5% מהתמ"ג (כ-11 מיליארד שקל בשנה) נדרשת רק כדי לשמר את רמת השירות הנוכחית לאור הגידול באוכלוסייה וההזדקנות. הגעה לממוצע ה-OECD תדרוש תוספת של כ-1.5% מהתמ"ג — כ-33 מיליארד שקל.