קניית אופציית Put

הפתיחה

כל מי שמשלם פעם בשנה ביטוח לדירה מבין את ה-Put, גם אם מעולם לא שמע את המילה. אתם משלמים סכום קטן וידוע מראש; ברוב השנים "מפסידים" אותו, כי לא קרה כלום; ובשנה שבה פורצת שריפה — הסכום הקטן הזה מציל אתכם מהפסד עצום. אופציית Put עובדת בדיוק כך, רק שהנכס המבוטח אינו דירה אלא השקעה.

ישראלי שמחזיק תיק עוקב מדד ת"א 35, וחושש מנפילה בשוק, יכול לקנות Put על המדד — וכך לרכוש לעצמו "ביטוח" שמפצה אותו אם המדד צונח. הוא משלם פרמיה; אם השוק עולה או נשאר במקומו, הפרמיה הולכת לאיבוד — בדיוק כמו ביטוח שלא נוצל; ואם השוק קורס, ה-Put מרוויח ומכסה על ההפסד בתיק. זו אולי השימושיות הכי "שפויה" של אופציות, וגם הכי קלה להבנה.

נלמד אותה על אותו בית מהפרקים הקודמים, בשלושה תרחישים, ונראה שגרף-הרווח שלה הוא בדיוק תמונת-המראה של ה-Call.

הדוגמה: אופציה למכור בית ביוני

נניח שאתם קונים אופציית Put על בית, מחיר מימוש תשעים אלף דולר, פקיעה ביוני. כלומר: קניתם את הזכות למכור בית בתשעים אלף דולר במהלך יוני, לא משנה כמה יעלה הבית בשוק באותו רגע.

ביום הקנייה (מועד א') מחיר הבתים בשוק עומד על תשעים וחמישה אלף דולר, ועל האופציה שילמתם פרמיה של שמונת אלפים דולר. נבחן את מועד הפקיעה (מועד ב') בשלושה תרחישים.

שלושה תרחישים

תרחיש 1 — מחיר הבית יורד לשמונים אלף דולר. כאן כדאי לממש. קונים בית בשוק בשמונים אלף, ומוכרים אותו דרך האופציה בתשעים אלף (לבורסה יש מחויבות לקנות במחיר הזה) — רווח ברוטו של עשרת אלפים דולר. מורידים את הפרמיה, שמונת אלפים, ונשאר רווח נטו של אלפיים דולר. הביטוח השתלם.

תרחיש 2 — מחיר הבית עולה למאה ועשרה אלף דולר. לא מממשים: אין שום היגיון לקנות בית בשוק במאה ועשרה כדי למכור אותו בתשעים. פשוט זורקים את האופציה ומפסידים את מלוא הפרמיה — שמונת אלפים דולר. בדיוק כמו שנה שבה לא הייתה שריפה.

תרחיש 3 — מחיר הבית יורד לשמונים וחמישה אלף דולר. מצב ביניים. כן כדאי לממש, כי מחיר השוק נמוך ממחיר המימוש: קונים בשמונים וחמישה, מוכרים דרך האופציה בתשעים, רווח ברוטו של חמשת אלפים דולר. אבל הפרמיה הייתה שמונת אלפים, אז על העסקה כולה הפסדתם שלושת אלפים דולר. ובכל זאת שווה לממש — כי בלי מימוש הייתם מפסידים את כל השמונת אלפים. שוב אותו עיקרון מהפרק הקודם: מממשים גם רק כדי להקטין הפסד.

גרף-הרווח: תמונת-המראה של ה-Call

מציירים את התרחישים יחד. שוב שני קווים, מעל ציר מחיר הבית:

קו A — הרווח מהאופציה בלבד (ברוטו) — שטוח על האפס כל עוד מחיר הבית מעל מחיר המימוש (אז לא מממשים), ומטפס שמאלה ככל שמחיר הבית יורד מתחת למחיר המימוש. קו B — הרווח מהעסקה (נטו) — זהה בצורתו אך נמוך בגובה הפרמיה. הוא חוצה את האפס בנקודת האיזון, ומשם, על כל ירידה נוספת של אלף דולר במחיר הבית — מרוויחים אלף דולר.

ההבדל מה-Call הוא הכיוון: כאן הרווח גדל ככל שמחיר הבסיס יורד. הגרף מטפס שמאלה במקום ימינה — תמונת-מראה מדויקת. גם כאן ההפסד חסום בגובה הפרמיה, וגם כאן יש "מקל הוקי", רק הפוך.

שלושת המאפיינים של קניית Put

ראשית, השימוש הבסיסי ב-Put הוא כשמצפים שמחיר נכס הבסיס יֵרֵד — או כשרוצים להגן על נכס שכבר מחזיקים מפני ירידה. שנית, על האופציה עצמה אפשר רק להרוויח — אם לא נרוויח, לא נממש. שלישית, ההפסד מהעסקה חסום לגובה הפרמיה בלבד.

הזווית של "הגנה" היא החשובה כאן. קונה Put לא חייב להמר על נפילה; הוא יכול להחזיק תיק מניות שהוא מאמין בו לטווח ארוך, ובמקביל לקנות Put כ"ביטוח" שמרכך את המכה אם תבוא נפילה חדה. הפרמיה היא מחיר השקט הזה.

מה זה אומר עבורכם. הגנה דרך Put עולה כסף — בדיוק כמו ביטוח — והעלות הזו אוכלת מהתשואה לאורך זמן. לכן רוב המשקיעים לטווח ארוך לא מבטחים את התיק בקביעות; הם מבטחים נקודתית, כשהחשש מוחשי. השאלה המעשית אינה "האם להתגונן" אלא "כמה אני מוכן לשלם על השקט, ולכמה זמן". מי שקונה Put שוב ושוב מתוך פחד כללי עלול לגלות שהביטוח עלה לו יותר מהנפילה שממנה חשש.

סיכום

קניית Put היא הזכות למכור נכס בסיס במחיר מימוש קבוע, והיא פועלת כפוליסת ביטוח: הפסד חסום לגובה הפרמיה, ורווח שגדל ככל שמחיר הבסיס יורד מתחת לנקודת האיזון. גרף-הרווח הוא תמונת-מראה מדויקת של ה-Call. השימוש הנפוץ והשפוי ביותר הוא הגנה על תיק קיים — אבל ההגנה עולה כסף, ולכן משתלם להשתמש בה נקודתית ולא כהרגל.

פרק זה הוא חינוך פיננסי — הסבר של מנגנון, לא ייעוץ השקעות. אופציות הן מכשיר ממנף ובעל סיכון; ההחלטה אם וכיצד להשתמש בהן היא שלכם.