הוצאה לרווחה לאומית: 155 מיליארד ₪ — מי מקבל מה?

מהי ״ההוצאה הלאומית לרווחה״?

כשמדברים על ״רווחה״ בישראל, מדברים בעיקר על שני מנגנונים מרכזיים: תשלומי העברה של הביטוח הלאומי (גמלאות, קצבאות, מענקים) ותוכניות משרד הרווחה (שירותים חברתיים, מעונות, טיפול קהילתי). הביטוח הלאומי הוא השחקן הדומיננטי — כ-80% מההוצאה עוברת דרכו.

ב-2026, סך ההוצאה הלאומית לרווחה מגיעה ל-155 מיליארד ש״ח. זה כולל: קצבאות זקנה ושאירים (~55 מיליארד), גמלאות נכות (~25 מיליארד), סיעוד (~18 מיליארד), קצבאות ילדים (~15 מיליארד), הבטחת הכנסה (~8 מיליארד), דמי אבטלה (~4 מיליארד), ויתר התוכניות (~30 מיליארד — כולל מילואים, אמהות, נפגעי עבודה ועוד).

הסכום נשמע אדיר, אבל כאחוז מהתמ״ג ישראל דווקא מוציאה פחות מרוב מדינות ה-OECD. הפער הזה מסביר חלק ניכר משיעורי העוני הגבוהים בישראל — במיוחד בקרב קשישים, משפחות חד-הוריות, ואוכלוסיות עם השתתפות נמוכה בשוק העבודה.

הענק שבולע שליש: קצבאות זקנה

קצבת הזקנה היא הסעיף הגדול ביותר בתקציב הרווחה — 55 מיליארד ש״ח, 35% מסך ההוצאה. ב-2010 היא עמדה על כ-28 מיליארד בלבד. הצמיחה נובעת משני גורמים: עלייה חדה במספר הזכאים (מ-780 אלף ב-2010 ל-1.1 מיליון ב-2026) ועדכונים תקופתיים בגובה הקצבה.

קצבת הזקנה הבסיסית ליחיד עומדת על 1,838 ש״ח לחודש (נכון לינואר 2026), וכ-2,757 ש״ח עם תוספת ותק מלאה שרוב הזכאים מקבלים. קו העוני ליחיד עומד על כ-3,547 ש״ח. כלומר, הקצבה הבסיסית מכסה רק כ-52% מקו העוני, וכ-78% עם תוספת הוותק. מי שלא צבר פנסיה תעסוקתית — וזה נכון לכ-30% מהקשישים — חי בעוני.

עד 2035, מספר מקבלי קצבת הזקנה צפוי לטפס ל-1.5 מיליון. ההוצאה על זקנה בלבד עלולה להגיע ל-80 מיליארד ש״ח — וזה בהנחה שלא יהיו עדכונים ריאליים בגובה הקצבה.

נכות: 280 אלף איש, 25 מיליארד ש״ח

ענף הנכות הוא השני בגודלו: 25 מיליארד ש״ח בשנה עבור 280 אלף מקבלי קצבה. קצבת הנכות המלאה ליחיד עומדת על כ-4,500 ש״ח, עם תוספות תלויים ותוספת השתכרות חלקית.

סיעוד: הסעיף הצומח ביותר

הוצאות הסיעוד (18 מיליארד ש״ח) צומחות בקצב של 8–10% בשנה. ב-2026 יש כ-200 אלף מקבלי גמלת סיעוד, לעומת 150 אלף לפני עשור.

קצבאות ילדים: 15 מיליארד ש״ח

מיליון משפחות מקבלות קצבת ילדים, בממוצע כ-500 ש״ח לילד. למרות הסכום הכולל (15 מיליארד), ההשפעה על מיגור עוני ילדים מוגבלת — קצבת ילדים בישראל נמוכה משמעותית מזו שבמדינות סקנדינביות.

השוואה בינלאומית: למה ישראל עניה יותר

ישראל מוציאה כ-16% מהתמ״ג על הוצאה חברתית, לעומת ממוצע OECD של כ-20%. הפער של 4 נקודות אחוז שווה ערך לכ-80 מיליארד ש״ח בשנה — סכום שהיה יכול לשנות את פני העוני בישראל.

צרפת מובילה עם 31% מהתמ״ג, ואחריה פינלנד ודנמרק עם כ-28%. אפילו ארה״ב, שנחשבת למדינת רווחה צנועה, מוציאה 19% — יותר מישראל.

התוצאה: שיעור העוני בישראל (אחרי מיסים והעברות) עומד על 20.7% מהנפשות (דוח העוני 2024), לעומת ממוצע OECD של כ-11.7%. בקרב ילדים — 28%. בקרב קשישים — כ-17%. מדינה שמוציאה פחות על רווחה, מקבלת יותר עוני. הקשר לא מפתיע.

הדמוגרפיה שמאיימת על המערכת

מערכת הרווחה הישראלית בנויה על עיקרון ביטוחי: העובדים של היום מממנים את הקצבאות של היום. ב-2000, יחס התלות הדמוגרפי עמד על 15.5%. ב-2026 הוא עומד על 19.3%. לפי תחזיות הלמ״ס, עד 2040 הוא יטפס ל-24%, ועד 2065 — ל-28%.

הפרדוקס הישראלי: שיעור הילודה הגבוה (3.0 ילדים לאישה) מרוכז בעיקר במגזר החרדי וערבי — ששניהם מאופיינים בשיעורי השתתפות נמוכים בשוק העבודה. הדור הצעיר שאמור לממן את הקשישים הוא עצמו צורך קצבאות.

לפי תחזיות בנק ישראל ומרכז טאוב, עד 2035 ההוצאה על קצבאות זקנה+סיעוד צפויה לעלות בכ-60% ריאלי מהרמה של 2026. מימון הגידול הזה ידרוש העלאת דמי ביטוח לאומי, קיצוץ בקצבאות אחרות, או הגדלת הגירעון.