עובדים מחו"ל בישראל: מי בונה, מי מטפל, ובאיזה שכר

בסוף 2024 שהו בישראל כ-210 אלף עובדים זרים בעלי היתר עבודה, לפי פרסום "נתוני זרים בישראל" של רשות האוכלוסין וההגירה (נכון לסוף 2024). הם אינם מפוזרים באופן אחיד: כ-45%-50% מהם בבנייה, כ-25%-30% בחקלאות, וכ-75 אלף בסיעוד — כשליש מהם. הפילוח הענפי מגיע מפרסומים ומהגדרות שונים, ולכן חלקי הענפים אינם מסתכמים בדיוק בסך הכולל. במקביל, מספר הפלסטינים המועסקים בישראל צנח מכ-140 אלף ב-2022 לכ-30-40 אלף ב-2024, לפי דוחות בנק ישראל. העמוד הזה מפרק את המספרים לפי קטגוריה, ענף ושכר — ומסמן במפורש איפה הנתון חלקי.

ארבע קבוצות, לא אחת: למה "עובדים מחו"ל" זו הגדרה שמסתירה יותר משהיא מגלה

בשיח הציבורי "עובדים זרים" זו מילה אחת. במערכת הסטטיסטית והמשפטית אלה ארבע קבוצות עם מסלולים שונים לחלוטין. רשות האוכלוסין וההגירה מבחינה בין עובדים זרים בעלי היתר — אזרחים זרים שנכנסו באופן מוסדר לענף מוגדר — לבין שוהים שלא כדין, שההיתר שלהם פג או שמעולם לא היה. קבוצה שלישית היא מבקשי מקלט, שרובם עובדים בפועל אך אינם בעלי מעמד של "עובד זר" לפי חוק הכניסה לישראל. הרביעית — פלסטינים תושבי הגדה ועזה, שמועסקים לפי היתרים במכסות ענפיות וביטחוניות ואינם נחשבים "עובדים זרים" במובן חוק עובדים זרים כלל.

ההבחנה הזו אינה פורמלית בלבד. הלמ"ס משתמשת בסדרות שכר במונח "עובדים מחו"ל" — מי שאינם תושבי ישראל אך מועסקים על ידי מעסיקים ישראלים — ובסדרות אחרות בחלוקה "ישראלים" מול "לא-ישראלים" במגזר העסקי, שכוללת גם פלסטינים. התוצאה היא ששני מחקרים שמדברים על אותו נושא בדיוק יכולים להגיע למספרים שונים בעשרות אלפים, רק כי אחד הכניס פלסטינים להגדרה והשני לא. מדינה שמנהלת ארבעה מסלולי כניסה שונים לאותה עבודה פיזית ממש, מייצרת בדרך גם ארבע סטטיסטיקות שאי אפשר לחבר.

בעמוד הזה כל מספר מסומן לפי הקטגוריה שאליה הוא שייך, ובכל מקום שבו הנתון מכסה רק חלק מהקבוצות — הדבר נאמר במפורש.

כמה הם באמת: הסדרה הרב-שנתית והשבר של אוקטובר 2023

הסדרה של עובדים זרים בעלי היתר עולה לאורך כל התקופה: כ-85 אלף ב-2010 לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כ-95 אלף ב-2015 וכ-105 אלף ב-2018 לפי רשות האוכלוסין וההגירה, ואז קפיצה — כ-160 אלף ב-2022 וכ-210 אלף בסוף 2024. במונחי קצב: בשמונה השנים 2010-2018 נוספו כ-20 אלף עובדים, ובשש השנים 2018-2024 נוספו כ-105 אלף. זו לא המשכיות של מגמה, זו החלפה.

מה שהוחלף מופיע בסדרה השנייה. מספר הפלסטינים המועסקים בישראל עלה מכ-80 אלף ב-2010 לכ-130 אלף ב-2019 וכ-140 אלף ב-2022, ואז ירד לכ-30-40 אלף ב-2024, לפי דוחות בנק ישראל. בנק ישראל מציין בדוח 2025 כי "בשנתיים האחרונות נכנסו למשק בהדרגה עובדים זרים, אך עדיין מספר העובדים הלא-ישראלים נמוך בהשוואה למספרם טרום-המלחמה". קבוצת השוהים ללא היתר ומבקשי המקלט המועסקים עלתה ואז התכווצה חזרה לנקודת המוצא: מכ-20 אלף ב-2010 לכ-35 אלף ב-2018, וחזרה לכ-20 אלף ב-2024.

בנייה, חקלאות, סיעוד: שלושה ענפים שהתלות בהם הפכה מבנית

בבנייה, מספר העובדים הזרים בעלי ההיתר עלה מכ-40 אלף ב-2010 לכ-95 אלף ב-2024, וחלקם מכלל המועסקים בענף מכ-20% לכ-40%, לפי רשות האוכלוסין וההגירה בשילוב נתוני הלמ"ס ובנק ישראל. בחקלאות המסלול חד יותר: מכ-20 אלף עובדים וכ-15% מהמועסקים ב-2010, לכ-55 אלף וכ-45% ב-2024. בסיעוד, מספר בעלי ההיתר עלה מכ-25 אלף ב-2010 לכ-75 אלף ב-2024 — ובענף הזה מדובר כמעט בכל העבודה הישירה מול המטופל.

קריאה של הסדרה מראה ששלושת הענפים אינם רצים באותו קצב. בבנייה העלייה מדורגת — כ-5 נקודות אחוז כל ארבע שנים — ובחקלאות הקפיצה הגדולה התרחשה בין 2015 ל-2022, מ-25% ל-40%. חלקם של עובדי הסיעוד מתוך כלל העובדים הזרים דווקא ירד, מכ-48% ב-2018 לכ-36% ב-2024, לא כי הם התמעטו אלא כי הבנייה גדלה מהר יותר.

כאן נכנסת הערת שוליים אחת שמשנה תמונה. בטבלת השכר של הלמ"ס לעובדים מחו"ל מצוין במפורש שהנתונים אינם כוללים עוזרי בית ומטפלים המבוטחים על ידי המעביד. כלומר, חלק ניכר מעובדי הסיעוד — בדיוק אלה שמועסקים בבתים פרטיים — נופלים מחוץ לסדרה. הענף שבו התלות היא הגבוהה ביותר הוא גם הענף שבו נתוני השכר הרשמיים חסרים הכי הרבה, וזה מגביל מראש מה אפשר בכלל לומר על השכר בו.

השכר עצמו: מה אומרות טבלאות הלמ"ס על עובד מחו"ל בכל ענף

לפי טבלאות הלמ"ס לשכר ממוצע למשרת שכיר של עובדים מחו"ל, השכר החודשי הנומינלי בבנייה עמד על כ-6,500 ש"ח ב-2018, כ-6,800 ב-2019, כ-6,600 ב-2020 (שנת הקורונה), כ-7,200 ב-2022 וכ-7,600 ש"ח בממוצע 2024. בחקלאות הסדרה נמוכה יותר לאורך כל התקופה: מכ-4,500 ש"ח ב-2018 לכ-5,200 ש"ח ב-2024. בסיעוד, לפי אותן טבלאות ובכפוף למגבלת ההגדרה שתוארה למעלה, מכ-4,200 לכ-4,900 ש"ח.

שלוש הסדרות עולות במקביל ובקצב דומה — כ-17% בבנייה, כ-16% בחקלאות וכ-17% בסיעוד לאורך שש שנים — עם נקודת חריגה אחת: 2020, שבה השכר בבנייה ובחקלאות ירד קלות והשכר בסיעוד דווקא עלה. הסבר סביר הוא שעבודת הסיעוד בבתים לא נעצרה בסגרים, בעוד אתרי בנייה ושדות עונתיים כן.

חשוב לזכור מה נמדד כאן. הלמ"ס מחלקת את סך השכר במספר משרות שכיר, לא במספר עובדים. מטפלת שעובדת בפועל יותר מ-186 שעות בחודש נספרת כמשרה אחת, ועובד חקלאות עונתי שעבד ארבעה חודשים תורם לממוצע שנתי נמוך — אף אם שכרו לשעה בעונה אינו נמוך במיוחד. נתוני שכר לשעה לפי אזרחות אינם זמינים בסדרות הפתוחות, ולכן כל השוואה כאן היא חודשית ולא שעתית.

היחס לענף: 0.83 בבנייה, 0.76 בחקלאות — ולמה זה כמעט לא זז

כשמשווים את שכר העובדים מחו"ל לשכר הממוצע למשרת שכיר בכלל הענף (טבלה 1.6 של הלמ"ס), מתקבל היחס המעניין באמת. בבנייה: השכר הענפי הממוצע היה כ-7,900 ש"ח ב-2018, כ-8,200 ב-2019, כ-8,000 ב-2020, כ-8,800 ב-2022 וכ-9,200 ש"ח ב-2024 — והיחס נע בין 0.82 ל-0.83 בכל אחת מחמש הנקודות. בחקלאות: מכ-6,000 ש"ח שכר ענפי ב-2018 לכ-6,800 ב-2024, ויחס שנע בין 0.75 ל-0.77.

היציבות היא הממצא. לאורך שש שנים שכללו מגפה, אינפלציה גבוהה ומלחמה, יחס השכר לא זז ביותר מנקודת אחוז אחת בכל אחד משני הענפים. שכר עלה, שכר ענפי עלה — הפער נשמר כמעט בדיוק. זה מרמז שהפער אינו תוצאה של הלם זמני אלא של מבנה קבוע: תמהיל התפקידים, סוג החוזה והוותק.

בענף הבנייה השכר הענפי הממוצע מגלם גם מהנדסים, מנהלי עבודה וקבלנים — ברובם ישראלים. בחקלאות הוא מגלם בעלי משקים ותפקידי שיווק. כלומר גם היחס 0.83 עצמו הוא כבר גרסה מרוככת של הפער.

נומינלי אינו ריאלי: למה 6,500 שהפכו ל-7,600 לא בהכרח אומרים שהשכר עלה

כל המספרים שהוצגו עד כאן הם במחירים שוטפים. שכר שעלה מכ-6,500 ש"ח ב-2018 לכ-7,600 ש"ח ב-2024 בבנייה גדל נומינלית בכ-17%, אך התקופה הזו כללה גל אינפלציה משמעותי, ולכן העלייה הריאלית קטנה יותר — וייתכן שאף אפסית. הלמ"ס מפרסמת את הסדרה במפורש כ"מחירים שוטפים", וכל השוואה בין שנים דורשת התאמה למדד המחירים לצרכן שלא בוצעה כאן.

בנק ישראל נותן את ההקשר הרחב. בדוח 2025 הבנק מציין שהשכר הריאלי הממוצע במשק עלה בשנת 2025 ב-0.3% בלבד, למרות שוק עבודה הדוק וביקוש גבוה לעובדים. אחד ההסברים שהבנק מעלה: כניסת עובדים זרים הרחיבה את היצע העבודה בשכר נמוך, ובכך מיתנה את לחץ העלאת השכר בענפים האלה. שוק עבודה שבו האבטלה, לפי אומדן ה-ILO של הבנק העולמי, ירדה מ-4.7% ב-2016 ל-3.6% ב-2024 ול-3.5% ב-2025 — ובכל זאת השכר הריאלי כמעט לא זז — הוא בדיוק המקרה שבו המספר הנומינלי מספר סיפור אחר מהמספר הריאלי.

קריאת סדרת האבטלה מראה שלוש תקופות: ירידה הדרגתית 2016-2019 (מ-4.7% ל-3.7%), קפיצה בקורונה (4.2% ב-2020, 4.8% ב-2021), וירידה חזרה ל-3.4%-3.7% בשנים 2022-2025. הרקע התעסוקתי שאליו נכנסו העובדים מחו"ל היה, לכל אורך התקופה, שוק עבודה הדוק יחסית.

שאלת ההפרכה ומחלוקת המדיניות: מה נשאר מהפער אחרי שמנטרלים גיל, ותק והיקף משרה

השאלה ההוגנת היא האם הפער בכלל אמיתי. אולי הוא כולו הרכב: עובדים מחו"ל צעירים יותר, בעלי ותק קצר יותר במקום העבודה, ומועסקים בהיקפי משרה שונים. נתוני מיקרו מלאים בנושא אינם מפורסמים בפרסומים הפתוחים של הלמ"ס, אך ניתוחי שוק העבודה של בנק ישראל מצביעים על כך שהפער מצטמצם כשמשווים עובדים באותו גיל ובאותו ותק — אך אינו נעלם. שני גורמים מסבירים את השארית: ריכוז העובדים מחו"ל בתפקידים פיזיים ובמשלחי יד שאינם דורשים הסמכה, ומבנה החוזים והאכיפה. מסמכי האגף לאכיפת חוקי עבודה במשרד הכלכלה מציינים שעובדים זרים הם אוכלוסייה פגיעה שבה מתגלות יותר עבירות של שכר מינימום, שעות נוספות והפרשות פנסיוניות.

משם נגזרת מחלוקת המדיניות. צד אחד: הגדלת מכסות. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מציין שמכסת העובדים הזרים המרבית לשנת 2026 עומדת על 335,874 עובדים — מספר גבוה בהרבה מהניצול בפועל. הטיעון הוא שבלי המכסות ענפים שלמים נעצרים, ומחירי הדיור מגיבים. הצד השני טוען שהרחבת ההיצע בשכר נמוך היא בדיוק מה שמשאיר את השכר הריאלי על 0.3%, ושייקור עלות העבודה היה מאיץ מיכון ופריון.

מקורות