הפליטות עלו בשליש, אז למה כל ישראלי מזהם פחות גזי חממה

58,360.76 אלפי טון פחמן דו-חמצני שקול ב-1996 מול 78,069.22 אלפי טון ב-2024 — זה הפער שסדרה 39130 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתעדת עבור סך פליטות גזי החממה בישראל, עלייה של כשליש בתוך פחות משלושה עשורים. באותן שנים בדיוק, לפי דיווחי ישראל לאמנת האקלים ולפי המשרד להגנת הסביבה, הפליטה לנפש ירדה מ-11.03 טון CO₂e לתושב לכ-8.5 טון בשנת 2020. אין כאן טעות ואין כאן מחלוקת: שתי הסדרות מדויקות, והן פשוט מודדות שני דברים שונים. העמוד הזה מפרק בדיוק היכן עובר ההבדל.

הנתון שפותח הכול: מה בדיוק אומרת סדרה 39130

סדרה 39130 של הלמ"ס נושאת שם ארוך ומדויק להפליא: "סך הכל פליטות גזי חממה, במונחי פחמן דו-חמצני שקול". שלוש המילים האחרונות הן כל ההבדל. היחידה אינה טון של גז מסוים אלא CO₂e — פחמן דו-חמצני שקול, כלומר המרה של מתאן, תחמוצת חנקן, גזי HFC ואחרים ליחידה משותפת לפי פוטנציאל ההתחממות שלהם לאורך מאה שנה, בהתאם להנחיות IPCC.

שתי נקודות הקצה שהסדרה מדווחת הן 58,360.76 אלפי טון CO₂e לשנת 1996 ו-78,069.22 אלפי טון לשנת 2024 — עלייה של כ-19,708 אלפי טון, כשליש. במקביל, המצאי הלאומי הרשמי (NIR) שהלמ"ס הכינה עבור הדיווח לאמנת האקלים מדווח 81,063 אלפי טון ב-2022 מול 78,369 ב-2021 ו-79,481 ב-2020. ההבדלים בין הסדרות אינם סתירה אלא הגדרה: יש גרסאות הכוללות שימושי קרקע ויערות (LULUCF) ויש כאלה שאינן, ויש עדכוני מתודולוגיה רטרואקטיביים. לשנת 2000 לבדה קיימים שלושה ערכים רשמיים שונים — 72,439 בדו"ח הלאומי השני, 66,949 ב-BUR1 ו-67,925 ב-NIR 2022 — מה שאומר שהמדינה מדדה את אותה שנה שלוש פעמים והגיעה לשלוש תשובות, כולן נכונות בהגדרתן.

קריאת הסדרה לאורך זמן מראה מדרגות ולא קו ישר: עלייה חדה בין 2005 (71,364) ל-2008 (77,738), ואז רמה כמעט שטוחה בין 2010 (76,883) ל-2020 (79,481). זו אינה סדרה של קריסה ואינה סדרה של פיצוץ — היא סדרה שמטפסת לאט ומסרבת לרדת.

24 תצפיות ל-29 שנים: אסור למתוח קו מעל חורים

הטווח 1996–2024 מכיל 29 שנים. הסדרה מכילה 24 תצפיות. חמש שנים חסרות, וזה לא פרט טכני — זה כלל קריאה. כשגרף מותח קו רציף בין נקודה ב-2008 לנקודה ב-2010, הקו שביניהן הוא החלטה גרפית ולא מדידה. ההימנעות מאינטרפולציה היא הסיבה שכל טבלה בעמוד הזה נצמדת לשנים שבהן קיים ערך רשמי מפורש, ולא ממציאה ערכי ביניים.

גם המקורות הרשמיים עצמם מדווחים בשנים נבחרות בלבד. המצאי הלאומי NIR 2022 מציג טבלת פליטות לפי מקור עבור 2000, 2003, 2005, 2008, 2010, 2015, 2020, 2021 ו-2022 — תשע שנים לטווח של עשרים ושתיים. הדו"ח הלאומי השני מכסה 1996, 2000 ו-2003–2007. דוח BUR1 מכסה 2000 ו-2007–2013. יחד הם מכסים את רוב התקופה, אך לא כל שנה.

מדינה שמפעילה ממשק API לסדרות עיתיות ומחזירה אפס פריטים לסדרת גזי החממה שלה מייצרת בדיוק את סוג הפער שהעמוד הזה עוסק בו: הנתון קיים, הוא פשוט לא נגיש במסלול שהובטח. התיעוד הזה הוא חלק מהממצא, לא הערת שוליים לו.

סך מול לנפש: המכנה שמשנה את כל הסיפור

כאן מתפרק הפרדוקס. לפי הבנק העולמי (אינדיקטור SP.POP.TOTL), אוכלוסיית ישראל עמדה על 10,002,200 נפש ב-2024, לעומת 9,557,500 ב-2022, 9,215,100 ב-2020 ו-8,380,100 ב-2015. באמצע שנות התשעים, כשסדרה 39130 מתחילה, האוכלוסייה הייתה כ-5.7 מיליון. כלומר המכנה כמעט הוכפל, בעוד המונה עלה בכשליש.

התוצאה מתועדת במפורש בדיווחים הרשמיים. הדו"ח הלאומי השני מדווח 11.03 טון CO₂e לנפש ב-1996, שיא של 11.52 טון ב-2000, ואז ירידה הדרגתית: 10.78 ב-2003, 10.68 ב-2004, 10.58 ב-2005 וב-2006, ו-10.70 ב-2007. דוח BUR1 שהוגש לאמנת האקלים מדווח 9.7 טון לנפש ב-2013, והמשרד להגנת הסביבה מדווח כ-8.5 טון לנפש ב-2020.

קצב הירידה אינו אחיד: בין 1996 ל-2007 ירדה הפליטה לנפש ב-3% בלבד, אך בין 2007 ל-2020 היא ירדה בכ-21%. זו מדינה שהצליחה להאט את הפליטה של כל תושב בערך פי שבעה מהר יותר בעשור השני מאשר בראשון, ובכל זאת סך הפליטות שלה המשיך לטפס — כי כל שנה נוספו לה עוד מאות אלפי מכנים.

מי מזהם ומה השתנה: חלקה של האנרגיה יורד — לאט

משיכה ישירה ממאגר ה-SDMX של ה-OECD (מדד PT_EM_GHG, ישראל) מספקת סדרה רציפה של חלק מגזר האנרגיה מסך הפליטות. הערכים: 81.50% ב-2011, 82.22% ב-2012, 80.41% ב-2013, 79.99% ב-2014, 78.42% ב-2016, 78.90% ב-2019, 76.79% ב-2020, 77.53% ב-2021 ו-77.42% ב-2022.

הירידה מ-82.2% ל-77.4% היא כ-4.8 נקודות אחוז בעשור — קצב של פחות מחצי נקודת אחוז בשנה, ולא בקו ישר. הנקודה הנמוכה ביותר בסדרה כולה היא דווקא 2020 (76.79%), שנת הקורונה שבה התחבורה והתעשייה האטו, ומיד אחריה הערך חוזר לעלות ל-77.53% ב-2021. חריג כזה מלמד שחלק מהשיפור לא נבע ממדיניות אלא מכך שאנשים פשוט נשארו בבית.

בערכים מוחלטים, המצאי הלאומי NIR 2022 מדווח שפליטות מגזר האנרגיה עמדו על 59,045 אלפי טון CO₂e ב-2000, טיפסו ל-64,126 ב-2015, ירדו ל-61,199 ב-2020 ו-60,807 ב-2021, ועלו ל-62,853 ב-2022 — שהם 77.5% מסך 81,063. כלומר האנרגיה כמעט לא גדלה בערכים מוחלטים מאז 2008 (63,986), אך חלקה היחסי יורד בעיקר משום שמגזרים אחרים גדלו: פסולת ושפכים תרמו 9.1 מיליון טון ב-2022 (11.2%), חקלאות 2.4 מיליון טון (3.0%), ומערכות מיזוג וקירור עם גזי HFC תרמו 4.4 מיליון טון. בתוך האנרגיה עצמה, התחבורה לבדה אחראית ל-19.3 מיליון טון — 30.7% מפליטות המגזר.

הוראת ההפרכה: שנת 2024 היא התצפית החשודה ביותר

הערך 78,069.22 אלפי טון CO₂e לשנת 2024 הוא התצפית האחרונה בסדרה 39130, וזו בדיוק הסיבה שהוא הכי פחות בטוח. בסדרות עיתיות של הלמ"ס, התצפית האחרונה נוטה להיות מבוססת על נתונים מנהליים חלקיים, אומדנים או מודלים, ומתעדכנת רטרואקטיבית. במצאי הלאומי הרשמי, איסוף ועיבוד הנתונים לשנה מסוימת נמשכים לפחות עד אמצע השנה שאחריה — ה-NIR עבור 2022 הוגש לאמנת האקלים באפריל 2025.

המשמעות המעשית: נכון ל-25/08/2026, לא קיים מצאי לאומי מאושר לשנת 2024. מי שקורא את 78,069.22 כעובדה סגורה, ומשווה אותה ל-81,063 של 2022 כדי להכריז על ירידה של כ-3.7%, עושה בדיוק את הטעות שהעמוד הזה מנסה למנוע — שתי המספרים מגיעים מסדרות בעלות הגדרות שונות, ואחד מהם עדיין לא הבשיל.

זו גם הסיבה שההשוואה בין 1996 ל-2024 בכותרת הזו מתוארת כ"עלייה של כשליש" ולא כאחוז מדויק לשתי ספרות: המספר הראשון בסדרה יציב, האחרון פחות. מדינה שמפרסמת ערך לשנה שלא נחתמה, ובמקביל מחזירה אפס פריטים בממשק ה-API שאמור להסביר אותו, מעניקה לקורא הזדמנות טובה לתרגל ענווה סטטיסטית.

ישראל מול היעדים של עצמה: 81 מיליון היום, 58 מיליון ב-2030

במסגרת עדכון תרומת ההפחתה הלאומית (NDC) להסכם פריז, ישראל הודיעה לאמנת האקלים על שני יעדים כמותיים: הפחתת פליטות ל-58 מיליון טון CO₂e בשנת 2030, ול-12 מיליון טון בשנת 2050, ביחס לרמת בסיס של 79 מיליון טון בשנת 2015 — כלומר 27% ו-85% בהתאמה. דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מדצמבר 2023 מציין גם יעד אסטרטגי של נטו-אפס פליטות בשנת 2060.

מול היעדים ניצבים המספרים בפועל: 80,713 אלפי טון ב-2015 (שנת הבסיס עצמה), 79,481 ב-2020, 78,369 ב-2021 ו-81,063 ב-2022. במילים אחרות, שבע שנים אחרי שנת הבסיס הפליטות בפועל גבוהות ממנה בכ-2 מיליון טון, ולא נמוכות. הפער ליעד 2030 עומד על כ-23 מיליון טון CO₂e — כמעט 30% מהמצאי הנוכחי, בתוך שמונה שנים ממועד המדידה האחרונה.

יש שני צדדים לוויכוח, ואין כאן הכרעה. מצד אחד, קצב ההפחתה הנדרש חסר תקדים בסדרה הישראלית: מאז 1996 הסדרה מעולם לא ירדה יותר מכ-1.4% בשנה מחוץ לשנת קורונה. מצד שני, החלטת הממשלה על תמחור פליטות באמצעות מס פחמן, המעבר לגז טבעי בייצור חשמל וההרחבה של אנרגיות מתחדשות הם שינויים מבניים שהשפעתם המלאה עדיין לא נכנסה לסדרה. ניתוח בנק ישראל של חשיפת המערכת הבנקאית לסיכוני מעבר מצא שהלווים שנבחנו הם מקור לכ-89% מפליטות גזי החממה בישראל — מה שאומר שהמנוף קיים; היעד קבוע, המסלול אליו הוא זה שנשאר פתוח.

מה זה אומר עליך: איך לקרוא כותרת שאומרת "הפליטות ירדו"

הכלי המעשי היחיד שהעמוד הזה מספק הוא שאלה אחת: מה המכנה? כותרת שאומרת "פליטות גזי החממה בישראל ירדו" יכולה להתייחס לפליטה לנפש (שירדה מ-11.03 ל-כ-8.5 טון בין 1996 ל-2020), לפליטות ליחידת תוצר (שירדו מ-0.52 ל-0.43 טון ל-1000 דולר PPP בין 1996 ל-2007), או לסך הפליטות (שעלה מ-58,360.76 ל-78,069.22 אלפי טון CO₂e לפי סדרה 39130). שלוש התשובות מדויקות, שתיים מהן יורדות ואחת עולה.

• סך פליטות — מה שהאטמוספרה סופרת. עלה בכשליש מאז 1996.
• פליטה לנפש — כמה מזהם תושב ממוצע. ירדה לכ-8.5 טון ב-2020.
• פליטות לתוצר — כמה זיהום מייצרת יחידת פעילות כלכלית. ירדה בכ-17% בין 1996 ל-2007.

מבחינה יומיומית, שלושת המדדים נוגעים בשלושה מקומות שונים. חשבון החשמל קשור לחלק האנרגיה — 62,853 אלפי טון CO₂e ב-2022, 77.5% מהמצאי, ולכן כל שינוי בתמהיל הייצור נוגע בנתון הכי גדול בטבלה. התחבורה, עם 19.3 מיליון טון ב-2022, היא כמעט שליש מפליטות האנרגיה ולכן היעד הטבעי הבא. מס הפחמן, שהממשלה החליטה עליו ב-2021, פועל דרך המחיר ולא דרך הכמות — הוא מייקר את הפליטה במקום לאסור אותה.

אין כאן המלצה, ואין כאן תחזית. יש כאן שתי סדרות רשמיות שמצביעות לכיוונים הפוכים, מכנה שגדל ל-10,002,200 נפש, ותצפית אחרונה שעדיין לא נחתמה. מי שיודע איזו משאלה נשאלת יודע גם איזו תשובה קיבל.

מקורות