פער השכר המגדרי בישראל: השכר עלה, המרחק נשאר

בשנת 2018 עמדה ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה שכירה על 8,546 ש"ח לאישה מול 12,498 ש"ח לגבר — פער של 31.6%, לפי לקט "יום האישה" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נכון ל-2018). ארבע-עשרה שנה קודם לכן, ב-2004, הרוויחה אישה 63.3% משכר הגבר; ב-2014 היא הרוויחה 68.1% (מרכז אדוה על בסיס סקרי הכנסות של למ"ס, נכון ל-2014). שני המספרים עלו יחד, המרחק ביניהם כמעט לא זז. העמוד הזה מפרק את המרחק הזה לגורמיו — שעות, ענף, פירמה ומסלול קריירה.

חודשי, שעתי, ממוצע או חציון: איך מודדים את הפער

פער השכר המגדרי הוא הפרש השכר בין נשים לגברים, מוצג כאחוז משכר הגברים. ההגדרה הבינלאומית של ה-OECD מודדת את ההפרש בין ההכנסה החציונית של גברים ושל נשים בקרב שכירים במשרה מלאה, ביחס להכנסת הגברים — מדד גולמי, שאינו מתוקנן לגיל, השכלה או ניסיון (נכון ל-2026).

בישראל נמדד הפער בכמה אופנים, וההבדל ביניהם אינו טכני. שכר חודשי מושפע ישירות ממספר שעות העבודה; שכר לשעה מנטרל חלק מההשפעה הזו. ההבדל בין המדדים מגיע לחצי מהתוצאה. הלמ"ס עצמה מציגה את שני המספרים באותו פרסום: ב-2018 עמד הפער בהכנסה החודשית הממוצעת על 31.6%, ואילו בהכנסה החציונית הוא הצטמצם ל-27.5% (למ"ס, לקט יום האישה 2020, נכון ל-2018).

• ממוצע — רגיש לקצוות: מנהלים בשכר גבוה מושכים את ממוצע הגברים כלפי מעלה.
• חציון — העובד באמצע ההתפלגות; לרוב מציג פער קטן יותר.
• חודשי — כולל בתוכו את היקף המשרה.
• שעתי — מנטרל היקף משרה, אך לא ענף ולא תפקיד.

מכאן שדיון ציבורי שבוחר מדד אחד מקבל בדיוק את התשובה שהמדד תוכנן לתת, וזו כנראה הסיבה שכל צד בוויכוח מצליח לצטט מספר רשמי.

עשור של זחילה: מ-63.3% ל-68.1%

הסדרה הרציפה הארוכה ביותר שקיימת לנושא היא זו של מרכז אדוה, על בסיס סקרי ההכנסות של למ"ס: יחס השכר החודשי הממוצע של נשים לגברים עלה מ-63.3% ב-2004 ל-68.1% ב-2014 (נכון ל-2014). זו עלייה של 4.8 נקודות אחוז בעשור — כחצי נקודת אחוז בשנה בממוצע.

הקצב אינו אחיד. בין 2004 ל-2008 הסדרה כמעט קופאת: 63.3%, 63.2%, 63.4%, 64.2% ואז נסיגה ל-63.1%. הקפיצה החדה היחידה מגיעה ב-2009, ל-65.9% — עלייה של 2.8 נקודות אחוז בשנה אחת, גדולה יותר מכל ארבע השנים שקדמו לה יחד. מ-2009 ואילך התנועה הופכת סדירה ואיטית: 65.7%, 66.2%, 66.9%, 67.4%, 68.1%.

מרכז אדוה מסכם שבקצב הזה יידרשו כ-80 שנה לסגור את הפער. זו אינה תחזית רשמית אלא המחשה אריתמטית של קצב: כשליש נקודת אחוז בשנה בממוצע על פני העשור, מול פער שנותר של כ-32 נקודות אחוז.

כלומר, אחרי עשור של זחילה כלפי מעלה, חמש השנים הבאות נראות כמו מנוחה — והשכר הנומינלי של שני המינים המשיך בינתיים לעלות בנחת.

כשמנטרלים שעות: הפער מתכווץ בחצי

כאן נמצא הממצא החד ביותר בעמוד. באותן שנים ממש, ובאותו מקור, יחס השכר לשעה של נשים לגברים נע בטווח צר: 84.2% ב-2004, 83.3% ב-2005, 83.6%, 84.0%, שפל של 82.7% ב-2008, 84.5% ב-2009, 83.7%, 83.0%, ואז שיא של 85.6% ב-2013, לפני חזרה ל-83.7% ב-2014 (מרכז אדוה על בסיס למ"ס, נכון ל-2014).

הפער השעתי נע אפוא בין 14.4% ל-17.3% לאורך אחת-עשרה שנים — טווח של פחות משלוש נקודות אחוז. בו-בזמן הפער החודשי נע בין 31.9% ל-36.9%. שתי הסדרות מתארות את אותם עובדים בדיוק, ואחת מהן גדולה פי שניים.

גם המגמות שונות: הסדרה החודשית עולה בעקביות, השעתית משרטטת קו כמעט שטוח עם רעש. במילים אחרות, כמעט כל השיפור שנרשם בעשור בשכר החודשי היחסי לא הגיע משכר לשעה גבוה יותר לנשים, אלא מכיוונים אחרים — היקף משרה, הרכב ענפי או השתתפות.

נתון עצמאי מאשש את היציבות: ב-2018 עמד השכר הממוצע לשעה על 55.7 ש"ח לנשים מול 66.3 ש"ח לגברים, יחס של כ-84% (למ"ס, לקט יום האישה, נכון ל-2018) — כמעט אותו מספר שנמדד ארבע שנים קודם. יש יציבות שמעודדת, ויש יציבות מסוג אחר.

מבנה השוק: 36.3 שעות מול 44.1

אם הפער השעתי הוא 16% והפער החודשי 32%, החצי החסר נמצא בכמות. ב-2019 עבדו נשים בממוצע 36.3 שעות שבועיות, גברים 44.1 — הפרש של 7.8 שעות, כ-21% יותר לגברים (למ"ס, סקר כוח אדם, נכון ל-2019).

התמונה מתחדדת בהיקף המשרה: ב-2021 עבדו 70.0% מהנשים המועסקות במשרה מלאה (35 שעות ומעלה), לעומת 87.1% מהגברים (למ"ס, נכון ל-2021). זהו פער של 17.1 נקודות אחוז בהגדרת המשרה עצמה, לפני שנגענו בשכר.

שיעור האבטלה כמעט זהה — 4.9% מול 5.0% — וזה בדיוק המדד היחיד בטבלה שבו קיים שוויון כמעט מלא. הפערים אינם בכניסה לשוק אלא בהיקף השהות בו. הנתונים מלמדים שפער בהיקף משרה מצטבר גם לפנסיה ולזכויות סוציאליות, לא רק לתלוש החודשי.

לתמונת ההשתתפות יש גם ממד קבוצתי. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב נשים עם 9–10 שנות לימוד עמד על 29.2% ברבעון השלישי של 2023, ירד ל-27.7% ברבעון הרביעי, נע סביב 28.1%–28.4% במהלך 2024, והמשיך לרדת ל-26.6% ברבעון הראשון של 2026 (בנק ישראל, סדרה LF_R_EDUC9_10_Q_SA, מנוכת עונתיות, נכון לרבעון 1 של 2026). כלומר קבוצת ההשכלה הנמוכה נעה בכיוון ההפוך למגמה הכללית.

אפקט הפירמה: כ-29% מהפער נוצר בבחירת מקום העבודה

מחקר של בנק ישראל שפורסם בדצמבר 2023 בחן נתוני שכר של עובדים ופירמות בשנים 2008–2019, ומצא שב-2019 עמד פער השכר בין נשים לגברים בישראל על 30% (נכון ל-2019). החידוש שלו אינו בגודל הפער אלא בפירוקו: כמה ממנו נובע מהפירמה שבה מועסקים, וכמה מהיחס בתוכה.

לפי המחקר, פער השכר המגדרי בקרב יהודים בגילי 25–64 עומד על 0.43 נקודות לוג, ומתוכן 0.13 נקודות לוג מיוחסות להבדלים בפרמיית השכר של הפירמות שבהן מועסקים גברים לעומת נשים — כלומר כ-29% מהפער הכולל (בנק ישראל, נכון ל-2019).

ההשלכה מעשית: אכיפה שמתמקדת בהשוואת שכר בין עובד לעובדת באותו מקום עבודה נוגעת בחלק הקטן יותר של התופעה. החלק הגדול נמצא בשאלה מי בכלל מגיע לאיזו חברה.

מחקר מוקדם יותר של בנק ישראל, על המינהל הציבורי, מצא שפער השכר הממוצע גדל באופן מונוטוני עד גיל 50, ושהסיבה המרכזית היא שגברים מצטרפים למינהל הציבורי לתפקידים בכירים יותר; הקידום בתוך המערכת דומה בין המינים. עוד נמצא ששכרם הגבוה של הגברים המצטרפים משקף את שכרם במקום העבודה הקודם — כלומר הפער מיובא פנימה במעמד הקליטה, וגדל משם בשקט לאורך העשורים.

גם בלי מעסיק: הפער חוזר אצל עצמאים

אפשר לשער שמי שאינו מועסק אצל אף פירמה משוחרר מאפקט הפירמה. נתוני הלמ"ס על עצמאים מציגים תמונה אחרת. בקטגוריית רווקים/גרושים עמדה ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה עצמאית על 8,652 ש"ח לגברים מול 7,674 ש"ח לנשים — יחס של 88.7%, הפער הצר ביותר בטבלה (למ"ס, נכון ל-2017).

בקטגוריית הגרושים הפער הופך לחריג בעוצמתו: 21,381 ש"ח לגברים מול 8,593 ש"ח לנשים — יחס של 40.2%. בקרב נשואים: 15,032 ש"ח לגברים מול 8,294 ש"ח לנשים (למ"ס, נכון ל-2017).

שימו לב לעמודת הנשים: 7,674, 8,593, 8,294 — טווח של פחות מ-1,000 ש"ח בין שלוש הקטגוריות. עמודת הגברים נעה בין 8,652 ל-21,381, פי 2.5. השונות המגדרית כאן היא בעיקר שונות בתוך קבוצת הגברים.

הנתונים אינם מאפשרים לפרק את הפער הזה לפי ענף, ותק, שעות או גודל העסק, ולכן אין לגזור מהם סיבתיות. מה שהם כן מלמדים הוא שהפער אינו נעלם כשמחליפים את התלוש בחשבונית — הוא פשוט מקבל צורה אחרת.

ענף ההוראה: 54% עלייה בשכר, 19% פער שנשאר

ההוראה היא מקרה מבחן נוח: ענף שרובו נשים, ששכרו נקבע בהסכמים קיבוציים, ושעבר עליית שכר גדולה ומתועדת. לפי הודעת למ"ס, השכר החודשי הממוצע של כלל עובדי ההוראה עלה מכ-6,800 ש"ח ב-2003 לכ-10,500 ש"ח ב-2012 — עלייה נומינלית של כ-54% בתשע שנים (נכון ל-2012).

הפילוח לשנת 2012 מגלה את מה שהעלייה הכוללת מסתירה. נשים בהוראה: 10,129 ש"ח, לעומת 7,244 ש"ח בקרב כלל הנשים במשק — כלומר כ-40% מעל הממוצע הנשי. גברים בהוראה: 12,051 ש"ח, לעומת 10,953 ש"ח בכלל המשק — כ-10% מעל הממוצע הגברי.

ובתוך הענף עצמו: 12,051 מול 10,129, פער של כ-19% לטובת הגברים (למ"ס, נכון ל-2012). זאת בענף שבו, לפי לקט יום האישה, 76.1% מהמועסקים הן נשים (נכון ל-2018).

המסקנה המצומצמת שכן אפשר לגזור: הסכם קיבוצי אחיד, שמעלה את השכר לכולם בעשרות אחוזים, אינו סוגר בהכרח את הפער בתוכו — הוא מעלה את שני הקצוות במקביל, בסדר מופתי.

למה השכר עולה והפער לא: סיכום הכוחות

שלוש הסדרות שהוצגו מצביעות לאותו כיוון. יחס השכר החודשי עלה מ-63.3% ל-68.1% בעשור, ואז התייצב סביב 68% ב-2018–2019. יחס השכר השעתי נשאר בטווח 82.7%–85.6% לאורך כל התקופה. הפער בהיקף המשרה — 36.3 שעות מול 44.1, 70.0% מול 87.1% משרה מלאה — כמעט לא זז.

מכאן ההסבר המצטבר: הפער החודשי (כ-31–32%) הוא בערך כפול מהשעתי (כ-16%). ההפרש בין השניים הוא כמות שעות. הפער השעתי עצמו מוסבר בחלקו הגדול על ידי מיקום — ענף, ופירמה: כ-29% מהפער הכולל מיוחס לאפקט הפירמה, ומעט מאוד להפרש בתוך אותה חברה (בנק ישראל, נכון ל-2019). ולפער יש גם ממד זמן — הוא גדל עם הגיל, ומיובא כבר בכניסה לתפקיד.

• כמות — פחות שעות ופחות משרות מלאות מייצרות כמחצית מהפער החודשי.
• מיקום — ריכוז בענפים ובפירמות עם פרמיית שכר נמוכה.
• מסלול — הפער נבנה לאורך הקריירה ומתרחב עד גיל 50 במינהל הציבורי.

מה שהנתונים אינם מאפשרים לומר: כמה מהפער נובע מהעדפה וכמה מאילוץ, מה השפעת גורמים תרבותיים, וכיצד התפתח הפער אחרי 2019. נתוני שכר חודשי ממוצע לפי מין מ-ILO לישראל לא היו זמינים בעת הכנת העמוד. גם עלייה רוחבית של 54% בשכר, כפי שראינו בהוראה, אינה מזיזה בהכרח את היחס — כי היא מרימה את שתי העקומות באותה מידה בדיוק.

מקורות