החוב של ישראל: 1.4 טריליון ש״ח וחמש דרכים שונות לספור אותו

1,416 מיליארד ש״ח — זה מלאי החוב הממשלתי של ישראל בסוף 2025, לפי דוח יחידת ניהול החוב של משרד האוצר, ו-67.1% מהתוצר. אבל ברגע שמישהו שואל ״אז כמה המדינה חייבת?״ מתחילה הבעיה: מוסיפים את חוב הרשויות המקומיות ומקבלים 68.4% (האוצר) או 68.5% (בנק ישראל) לאותה שנה; מנכים פיקדונות והלוואות אקטיביות ויורדים ל-66.4%; מחליפים את המכנה לתוצר העסקי בלבד ועולים לכ-90% ב-2024. ולצד כל אלה מסתובב מספר של 3.624 טריליון ש״ח ב״סך התחייבויות המדינה״ לסוף 2024, שהוא בכלל סיפור אחר. העמוד הזה לוקח את אותו חוב ובודק מה קורה לו תחת חמש הגדרות — ולמה הוויכוח על גודל החוב הוא בעיקר ויכוח על המונה והמכנה.

חמש הגדרות, חמש תשובות, ואף אחת מהן לא טעות

החוב של המדינה מופיע בפרסומים הרשמיים בחמש צורות, וכל אחת מהן נכונה בתנאים שלה. הבסיס הוא החוב הממשלתי ברוטו: התחייבויות החוב הישירות של הממשלה המרכזית, כ-1,416 מיליארד ש״ח בסוף 2025, שהם 67.1% מהתוצר. מעליו יושב החוב הציבורי ברוטו, שמוסיף את החוב של הרשויות המקומיות ומנכה את מה שהן חייבות לממשלה — 68.4% מהתוצר לפי האוצר ו-68.5% לפי בנק ישראל, שניהם לסוף 2025. מתחתיו נמצא החוב הציבורי נטו: מנכים מהברוטו את ההלוואות האקטיביות של הממשלה ואת פיקדונותיה בבנק ישראל, ומגיעים ל-66.4% מהתוצר בסוף 2025. מה הנטו לא מנכה חשוב לא פחות — את שאר נכסי המדינה.

שתי ההגדרות הנותרות הן מעולם אחר. ״סך התחייבויות המדינה״ בדוחות הכספיים — כ-3.624 טריליון ש״ח בסוף 2024 — הוא מצרף חשבונאי שכולל גם התחייבויות שאינן אג״ח או הלוואות, ולכן הוא גדול בהרבה ממלאי החוב הממשלתי באותה שנה, 1,329 מיליארד ש״ח. מבקר המדינה אף ציין שחלק מהמידע החשבונאי הזה אינו מנוהל במערכת כוללת ומבוקרת במלואה. ערבויות מדינה, במסגרת של כ-60 מיליארד ש״ח ב-2024, הן התחייבות תלויה: הן הופכות לחוב רק אם הלווה לא עומד בהתחייבותו. המערכת הצליחה לייצר חמישה מספרים לשאלה אחת, ואף אחד מהם איננו טעות — הטעות מתחילה כשמציבים אותם באותה סדרה, למשל כשמציבים את 66.3% מהתמ״ג ב-2024 ליד כ-90.2% מהתוצר העסקי באותה שנה כאילו החוב קפץ. בפועל רק המכנה התחלף.

איך הגענו ל-1.4 טריליון ש״ח עד סוף 2025

בסוף 2016 עמד מלאי החוב הממשלתי על 741 מיליארד ש״ח. בשלוש השנים שאחר כך הוא זחל, ואז הגיעו שתי קפיצות שמסבירות את רוב הדרך ל-1.4 טריליון: 19.56% בשנת הקורונה 2020 ו-17.92% בשנת המלחמה 2024 (שיעורי שינוי בחישוב MSL מהיתרות המעוגלות; האוצר עצמו מדווח על כ-17.9% ב-2024). כלומר, שני משברים שאיש לא תכנן את תקציבם מראש הוסיפו יחד למלאי יותר ממה שהוסיפה כל השגרה של העשור.

הגרף מראה שהחוב כמעט לא מכיר ירידות: בכל העשור הייתה רק שנה אחת של ירידה נומינלית — 2022, ב-0.67% — ואפילו היא נבלעה בין קפיצות. ירידה של חוב ממשלתי היא אירוע שלא זוכה למסיבת עיתונאים, ולכן גם לא רבים זוכרים אותה. ב-2025 הקצב התמתן ל-6.55% בחישוב MSL (האוצר מדווח על כ-6.5%), אבל ״התמתנות״ כאן עדיין פירושה שהמלאי עלה מ-1,329 מיליארד ל-1,416 מיליארד ש״ח בשנה אחת. מאחורי המלאי עומד מנגנון שוטף: ב-2025 גייסה הממשלה חוב ברוטו של כ-207 מיליארד ש״ח, וגיוס ברוטו כולל גם מיחזור של חוב ישן שהגיע לפירעון, לא רק מימון של גירעון חדש. המח״מ הממוצע של התיק עמד בסוף 2025 על כ-8.3 שנים, והחוב שמגיע לפירעון או למיחזור בטווח הקצר היה כ-8.4% מהתוצר. בעברית פשוטה: המדינה לא צריכה להחזיר 1.4 טריליון מחר בבוקר, אבל היא צריכה לחזור לשוק כל שנה ולשאול אם עדיין סומכים עליה.

ברוטו, נטו, אוצר ובנק ישראל: ההבדל האמיתי הוא הפיקדונות

כשמציבים את סדרת האוצר ליד סדרת בנק ישראל, מתגלים שני פערים שונים לגמרי, ורק אחד מהם מעניין. הראשון הוא הפער בין ברוטו לנטו: ב-2020 הוא עמד על 4.1 אחוזי תוצר, וב-2025 הצטמק ל-2.1. הפער הזה אינו טריק חשבונאי אלא בדיוק גודל ההלוואות האקטיביות של הממשלה ופיקדונותיה בבנק ישראל, ביחס לתוצר. כשהממשלה מחזיקה הרבה פיקדונות, הנטו מתרחק מהברוטו; כשהיא משתמשת בהם, הם מתקרבים. ההצטמקות בין 2020 ל-2025 מלמדת שהכרית של הלוואות ופיקדונות קטנה ביחס לתוצר.

הפער השני, בין האוצר לבנק ישראל, קטן בהרבה: 0.1–0.6 אחוזי תוצר בשנים 2023–2025, ובסוף 2025 — 68.4% מול 68.5%. הוא נובע מעדכוני חשבונות לאומיים, מתיקונים בנתוני הרשויות המקומיות, מעיתוי הפרסום ומעיגול, ולא ממחלוקת על גודל החוב. שני גופים ממשלתיים שמודדים את אותו דבר ומתפספסים בעשירית אחוז — במונחי המערכת, זו הסכמה מלאה, ויש בה גם יתרון: סדרה שמתעדכנת לאחור מעידה שמישהו טורח לעדכן.

מה שכן ראוי לתשומת לב הוא הכיוון. בסדרת האוצר עלה יחס החוב הציבורי ב-7.9 אחוזי תוצר בין 2022 ל-2025, ורוב הקפיצה הייתה ב-2024, על רקע הגירעון, הוצאות המלחמה והצמיחה המתונה. בסדרת בנק ישראל גם הנטו עלה באותה תקופה. כלומר, לא משנה איזו מההגדרות בוחרים, המגמה זהה; ההגדרה קובעת רק את רמת הייחוס, לא את הכיוון.

המכנה השני: החוב ביחס לתוצר העסקי קופץ לכ-90% ב-2024

יחס החוב לתוצר המקובל מחלק את החוב בכל התמ״ג — כולל מה שהממשלה עצמה מייצרת. הטיעון בעד מכנה אחר הוא שזה מעגלי: הממשלה לווה, מוציאה, ההוצאה נרשמת כתוצר, והתוצר הגדל מקטין את יחס החוב. הלמ״ס מפרסמת מכנה חלופי, התוצר העסקי, שמוריד מהתמ״ג את שירותי הממשלה, הרשויות המקומיות, המוסדות הלאומיים, המלכ״רים ושירותי הדיור. חילקנו את מלאי החוב הממשלתי במכנה הזה, במחירי שוק. התוצאה גבוהה בהכרח: ב-2019 היחס היה כ-78.6%, בשנת הקורונה 2020 הוא זינק לכ-95.3%, וב-2024 הוא עמד על כ-90.2% — לעומת 66.3% מהתמ״ג באותה שנה.

הגרף מראה שהיחס לתוצר העסקי תנודתי יותר מהיחס לתמ״ג, ולא במקרה: בשנת משבר המגזר העסקי מתכווץ בעוד שירותי הממשלה ממשיכים כרגיל, כך שהמכנה קטן בדיוק כשהמונה מזנק. ב-2022, כשהמגזר העסקי צמח, היחס ירד לכ-77.3%. המדד הזה הוא חישוב MSL לישראל בלבד. משרד האוצר, בנק ישראל, הלמ״ס וה-OECD אינם מפרסמים אותו באופן שוטף, ואין לו השוואה בין-לאומית הרמונית — מה שלא מונע ממנו להופיע בוויכוחים ציבוריים כאילו מישהו מפרסם אותו. הסיבות:

• תוצר עסקי אינו מוגדר באופן אחיד בין מדינות.
• בחשבונאות הלאומית הבין-לאומית המכנה המקובל הוא התמ״ג הכולל.
• גבולות המגזר הממשלתי, המלכ״רים, שירותי הדיור והחברות הציבוריות שונים ממדינה למדינה.
• יחס כזה מטה את ההשוואה לפי גודל המגזר הציבורי של כל מדינה.

בחרנו במחירי שוק ולא במחירי בסיס, כי במחירי בסיס מנכים גם מסים נטו על מוצרים, ורצינו להישאר קרובים לתמ״ג שבו משתמש יחס החוב הרגיל. מי שמחשב אחרת יקבל מספר אחר — וגם הוא לא יהיה ״החוב האמיתי״, אלא עוד מכנה.

ממה החוב מורכב: אפיקים, ריביות והצמדה למדד

1,416 מיליארד ש״ח הם לא ערימה אחת אלא שלושה אפיקים. הגדול ביותר הוא החוב המקומי הסחיר — אג״ח שנסחרות בבורסה — 868.1 מיליארד ש״ח בסוף 2025, כ-61% מהסך. סחיר פירושו שהמחיר נקבע כל יום בשוק, ולכן הוא גם הראשון שמגיב לשינוי בריבית. אחריו החוב המקומי הלא-סחיר, 348.4 מיליארד (24.6%), ולבסוף החוב החיצוני, כ-200 מיליארד (כ-14%). חיתוך שני, לפי סוג הריבית: 54% בריבית קבועה, 9% בריבית משתנה ו-37% צמוד למדד המחירים לצרכן. שתי החלוקות אינן אמורות להתחבר זו לזו — האחת ממיינת לפי שוק הגיוס, השנייה לפי ההצמדה.

החלק הלא-סחיר הגדול הוא אג״ח מיוחדות שהממשלה מנפיקה למוסד לביטוח לאומי, שמשקיע בהן את עודפיו. יתרת הקרן עלתה מ-219.1 מיליארד ש״ח ב-2018 ל-252.1 מיליארד ב-2023. במילים אחרות, חלק נכבד מהחוב הוא כסף שהמדינה חייבת לזרוע אחרת של עצמה — רושמת אותו כחוב, משלמת עליו ריבית, והכול מתועד בקפדנות. החוב החיצוני, מצידו, הוא 75% דולר ו-24% אירו, אבל אחרי עסקאות גידור החשיפה הכלכלית היא כ-64% לדולר, 26% לאירו וכ-9% לשקל. ולבסוף, הרגישות שמעניינת כל מי שעוקב אחרי מדד המחירים: לפי האוצר, כל עלייה מצטברת של נקודת אחוז במדד מוסיפה כ-6.694 מיליארד ש״ח לחוב וכ-0.32 אחוזי תוצר ליחס החוב הממשלתי, לפי הרכב התיק בסוף 2025. אינפלציה, שבדרך כלל מכרסמת בחובות, כאן מגדילה יותר משליש מהם.

כמה החוב עולה לנו: 57.8 מיליארד ש״ח ריבית ב-2025

ב-2016 שילמה הממשלה 37.6 מיליארד ש״ח ריבית על החוב; ב-2025 — 57.8 מיליארד. רוב הדרך נעשתה בשנים האחרונות: מאז 2019 לבדה עלתה הוצאת הריבית ב-19.7 מיליארד ש״ח, 51.7% בחישוב MSL. ומה שמעניין הוא שזה קרה בזמן שהריבית הממוצעת על המלאי דווקא ירדה. התיק פשוט גדל מהר יותר ממה שהריבית הספיקה להוזיל אותו.

הגרף מספר שתי תקופות שונות. עד 2020 ההוצאה כמעט לא זזה, כי ריבית ממוצעת יורדת קיזזה חוב גדל; מאז 2021 הריבית הממוצעת הפסיקה לרדת והחוב המשיך לגדול. הריבית הממוצעת על המלאי ירדה מ-5.1% ב-2016 ל-4.1% ב-2025, אבל זה רק מרכך את הסיפור, לא משנה אותו.

מדד נוסף: נתח הריבית מכלל הוצאות הממשלה. הוא ירד ל-8.0% בשנת הקורונה 2020, כשההוצאות הכלליות התנפחו, וחזר לעלות ל-8.9% ב-2025. כלומר, כמעט כל שקל עשירי שהממשלה מוציאה הולך לשירות חוב ישן, לפני שמדברים על חינוך, ביטחון או בריאות. וכמו בכל שאר המספרים בעמוד הזה, גם לשאלה ״כמה זה ביחס לתוצר?״ יש שלוש תשובות ממשלתיות ל-2025: 2.7% לפי הגדרת האוצר, 2.3% לפי תקציב הממשלה המרכזית ו-3.6% לפי הגדרת הממשלה הרחבה של בנק ישראל, שכוללת גם ביטוח לאומי, רשויות מקומיות ומלכ״רים שעיקר מימונם ממשלתי. אף אחת מהן לא שגויה; הן רק מודדות מעגלים שונים של ״ממשלה״. מי שמצטט את ה-2.3% כדי להרגיע ואת ה-3.6% כדי להפחיד — משתמש באותם דוחות.

ישראל מול העולם: לא חריגה, אבל מעל חציון ה-OECD ב-2025

בתרשים ההשוואה של משרד האוצר ל-2024, שבו נתוני יתר המדינות לקוחים מה-Fiscal Monitor של קרן המטבע, ישראל מופיעה עם 67.9% — מתחת לממוצע הכלכלות המפותחות (109.4%) ומעל ממוצע מדינות הייחוס (59.1%), כשיפן בקצה האחד של התרשים עם 251.2% וגרמניה בקצה האחר עם 41.0%. שימו לב: ה-67.9% הוא האומדן של דוח 2024; בדוח 2025 אותה שנה כבר עודכנה ל-67.7%. גם מול עצמו האוצר מחזיק שני מספרים ל-2024, וזה תקין — כך עובדים עדכוני תוצר.

בנק ישראל מסכם זאת כך: יחס החוב של ישראל ב-2025, 68.5%, גבוה מחציון ה-OECD של כ-57%, אך לא חריג ברמה הבין-לאומית — גבוה יותר מקבוצת המשקים הקטנים והפתוחים שאליה ישראל דמתה לפני המלחמה. ועוד בלבול נפוץ: ״חוב לתוצר עסקי״. המגזר העסקי הלא-פיננסי בישראל חייב 69.79% מהתמ״ג ב-2024, מול ממוצע OECD של 84.99% — כלומר החברות הישראליות ממונפות פחות, גם אם בנק ישראל מזהיר שהגדרות החוב העסקי אינן אחידות לחלוטין בין מדינות. זהו חוב של חברות ביחס לתמ״ג, לא חוב של הממשלה ביחס לתוצר העסקי; שני המדדים חולקים מילים, לא משמעות.

סדרת קרן המטבע מוסיפה את ממד הזמן. ב-2010 גרמניה עמדה על 81.0% וישראל על 69.4%; ב-2024, לפי אותה סדרה, גרמניה ירדה ל-61.4% וישראל עלתה ל-67.7% — ארה״ב ובריטניה נשארו מעל שתיהן לכל אורך התקופה. ואותה גרמניה מופיעה בתרשים האוצר ל-2024 עם 41.0%: שני מקורות רשמיים, שתי הגדרות, שני מספרים לאותה מדינה באותה שנה. ההשוואה הבין-לאומית לא מצליחה להסכים אפילו עם עצמה, ולכן כלל הברזל פשוט: מקור אחד, הגדרה אחת, סדרה אחת — ולא מערבבים.

מקורות