המשק גדל בכ-44% משרות ריקות והשיעור כמעט לא זז: משרות פנויות

ביולי 2026 עמד מספר המשרות הפנויות בישראל על 152,416, לפי סדרה 91018 של הלמ"ס — לעומת 106,199 באפריל 2018. כ-44% יותר משרות ריקות בשמונה שנים. כך זה עשוי להתפרש — מחסור עובדים שהחריף. אלא ששיעור המשרות הפנויות — היחס בין המשרות הריקות לכלל הביקוש לעבודה — עמד על 3.79% באוקטובר–דצמבר 2017, על 3.78% באפריל–יוני 2018, ועל 3.7% במאי–יולי 2023. קו כמעט שטוח. שני המספרים האלה מגיעים מאותו סקר בדיוק, ומספרים סיפורים הפוכים.

המספר מול השיעור: למה 152,416 משרות פנויות לא אומרות מה שנדמה

סקר משרות פנויות של הלמ"ס מפרסם שני גדלים שונים לחלוטין. הראשון הוא ספירה נומינלית: כמה מקומות עבודה פתוחים יש במשק ברגע נתון. הערכים שאותרו בסדרה 91018 הם 106,199 באפריל 2018 ו-152,416 ביולי 2026 — עלייה של כ-46,200 משרות, כלומר כמעט 44% בין שתי נקודות המדידה. השני הוא שיעור: אותן משרות ריקות חלקי סך הביקוש לעבודה (משרות מאוישות + משרות פנויות), ולפי הודעות הלמ"ס הוא נע בין 3.79% ל-3.7% לאורך שש שנים.

ההבדל אינו טכני. מספר המשרות הפנויות גדל כשהמשק גדל — יותר עסקים, יותר תפקידים, יותר תחלופה טבעית. השיעור מנטרל את הגידול הזה, ולכן הוא המדד שאמור לענות על השאלה "האם באמת קשה יותר לאייש משרה". כשהמספר מזנק בעשרות אחוזים והשיעור נשאר במקום, המסקנה הסבירה היא שהמשק התרחב — לא שהמחסור החריף.

בדוח ממשלתי על שוק העבודה מופיעה גם סדרת שלוש נקודות של 97,554, 150,229 ו-141,172 משרות פנויות, המתוארת כ"אחרי שיא, מתחיל לרדת". הדוח אינו משייך במקטע הזמין כל מספר לשנה מדויקת, ולכן אנחנו מציגים אותן כנקודות מדידה ולא כסדרה שנתית רצופה. מערכת שמפרסמת בו-זמנית שני מדדים שמובילים למסקנות הפוכות, ומכתירה את שניהם באותה כותרת "מספר המשרות הפנויות", עושה לקורא שירות מוגבל.

סדרת האבטלה 2009–2026: הצד השני של המשוואה, מהמאגרים הרשמיים

כדי להבין מה קרה בשוק העבודה צריך את הצד השני של המשוואה — כמה אנשים מחפשים עבודה. סדרת ה-WEO של קרן המטבע הבינלאומית לישראל (ISR.LUR.A) מספקת רצף שנתי רצוף מ-2009: 9.425% ב-2009, 8.25% ב-2010, 7.05% ב-2011, 6.89% ב-2012, 6.21% ב-2013, 5.89% ב-2014, 5.24% ב-2015, 4.83% ב-2016, 4.225% ב-2017, 3.98% ב-2018 ו-3.83% ב-2019. עשור של ירידה כמעט ללא הפסקה.

ואז הקורונה: 4.29% ב-2020, 4.97% ב-2021 — ומיד חזרה חדה, 3.775% ב-2022, 3.44% ב-2023, 2.99% ב-2024 ו-2.98% ב-2025. התחזית בסדרה עולה מעט קדימה — 3.2%, 3.3%, 3.5% ו-3.6% בשנים הבאות. כלומר גם בתרחיש העלייה, האבטלה נשארת מתחת למחצית מרמת 2009.

האומדן המקביל של הבנק העולמי לפי מודל ILO מצייר קו דומה במקור אחר: 4.14% ב-2017, 3.917% ב-2018, 3.731% ב-2019, 4.169% ב-2020, 4.812% ב-2021, 3.695% ב-2022, 3.371% ב-2023, 3.595% ב-2024 ו-3.489% ב-2025 (עודכן 13.7.2026). שני מקורות עצמאיים, שתי מתודולוגיות, אותה מגמה — וזה בערך הרגע היחיד במחקר הזה שבו שני מאגרים בינלאומיים מסכימים בלי הסתייגות בהערת שוליים.

מדד ההידוק: כשהמכנה מתכווץ, אותו שיעור מרגיש אחרת

עכשיו אפשר להניח את שתי הסדרות זו על זו. ב-2017Q4 שיעור המשרות הפנויות היה 3.79%, ושיעור האבטלה השנתי ב-2017 עמד על 4.225% לפי IMF WEO. ב-2023, כששיעור המשרות הפנויות ירד ל-3.7%, האבטלה השנתית כבר הייתה 3.44%, וב-2024 היא ירדה ל-2.99%. במילים אחרות: היחס בין המשרות הריקות למספר המובטלים התהפך — לא כי מספר המשרות הריקות ביחס לשוק גדל, אלא כי הצד השני התכווץ.

זה מה שמכונה בספרות tightness — מספר המשרות הפנויות לכל מובטל. הודעת בנק ישראל ממרץ 2026 מציינת שבפברואר "היחס בין משרות פנויות למובטלים נותר גבוה, ושיעור המשרות הפנויות נותר יציב" — נוסח איכותי, בלי ערך מספרי במקטע הזמין. ה-OECD מדווח בסקירת התעסוקה 2025 ששיעור האבטלה הממוצע בארגון עמד על 4.9% במאי 2025, ושבכמחצית מהמדינות שנבדקו מדד ההידוק גבוה בלפחות 10% מרמתו לפני הקורונה.

המשמעות המעשית: מעסיק שמדווח היום שקשה לו יותר לגייס עשוי לצדוק לגמרי — גם אם שיעור המשרות הפנויות בענף שלו זהה למה שהיה ב-2018. אותו שיעור בדיוק, מול חצי מכמות המובטלים, הוא פשוט חוויה אחרת. הנתונים מלמדים על שינוי בהיצע, לא בהכרח על התפוצצות בביקוש.

המירוץ הענפי — ומה שאי אפשר להכריע: שבר הסיווג של 2011

כאן צריך לעצור ולהיות ישרים: הפילוח הענפי המלא של סדרה 91018 לא נשלף במסגרת העבודה הזו. הלמ"ס אכן מפרסמת טבלאות של מספר משרות פנויות לפי ענף כלכלי — למשל "מאי 2009–אוגוסט 2012" ו-"ינואר 2013–מרס 2014" — אך הערכים המספריים בטבלאות הללו לא אומתו כאן. לכן לא ניתן להציג דירוג של "הענף הרעב ביותר", וכל מספר ענפי שהיה מופיע כאן ללא אימות היה ניחוש.

מעבר לזמינות, יש מכשול מתודולוגי אמיתי. הלמ"ס עברה בסביבות 2011 לסיווג ענפי חדש (מבוסס ISIC), וקובץ ההגדרות והסיווגים של הסקר מגדיר את הענף הכלכלי כיחידת הסיווג הבסיסית. משמעות המעבר: קטגוריה כמו "מידע ותקשורת" אחרי 2011 אינה זהה לקטגוריות שקדמו לה, וחלק מהעסקים שהיו מסווגים קודם תחת "תעשייה" או "שירותים" עברו אליה.

בנוסף, הלמ"ס עצמה מציינת בהערות לסקר שאוכלוסיית הסקר אינה מכסה חלק מהעסקים הקטנים, ושבניתוחים רבעוניים ייתכן אומדן יתר. כלומר גם אילו היה בידינו הפילוח המלא, הוא היה מתאר את השוק המאורגן ולא את כולו. מערכת סטטיסטית שמזהירה מפני הסדרה שהיא עצמה מפרסמת נוהגת נכון — אבל היא גם מעבירה את נטל הזהירות לקורא.

פילוח מחוזי: מחסור ארצי או ריכוז במרכז? הצפון כמקרה בוחן

גם כאן הממצא הראשון הוא ממצא של היעדר: הפילוח המחוזי המלא של שיעור המשרות הפנויות מסדרה 91018 לא נשלף במסגרת העבודה הזו. הלמ"ס פרסמה טבלה כזו — למשל "שיעור המשרות הפנויות לפי מחוז" בהודעה על מרס–מאי 2020 — אך הערכים המספריים לא אומתו כאן, ולכן לא נציג מפה מחוזית של מחסור.

מה שכן זמין הוא צד ההיצע. בדוח נתוני סקר כוח אדם לחודש נובמבר 2025 עולה כי במחוז הצפון נרשם שיעור האבטלה הגבוה ביותר — 4.1% מכוח העבודה, לעומת 4.4% בחודש שקדם לו. באותה תקופה, שיעור האבטלה הארצי המותאם לשנת 2025 תואר בדוח שוק העבודה של gov.il כ-3.5% (3.2% לאחר התאמות), ובדוח סקר כוח אדם לינואר 2026 מופיע אחוז בלתי-מועסקים ישראלים ועובדים זרים של 3.1%.

הפער בין 4.1% בצפון לבין 3.1% ארצית בינואר 2026 אינו קטן במונחים יחסיים — הוא כשליש יותר. דוחות מרכז המחקר והמידע של הכנסת על תעסוקת צעירים במחוזות צפון ודרום מתארים קושי יחסי בשילוב בשוק העבודה באזורים אלה. בלי נתוני משרות פנויות מחוזיים אי אפשר לחשב הידוק לפי מחוז, ולכן הקביעה "יש מחסור עובדים" נשארת קביעה ארצית שלא נבדקה מקומית.

ההשלכה הזהירה: ייתכן שהמחסור והאבטלה מתקיימים במקביל בשתי גיאוגרפיות שונות, וששני הצדדים צודקים כשהם מתארים מציאות הפוכה. זו בדיוק הסיטואציה שבה נתון ארצי בודד מייצר ויכוח שאף צד בו לא טועה.

נתון עזר אחד כן נשלף במלואו מהמאגר של בנק ישראל: סדרה LF_R_EDUC9_10_Q_SA (מנוכה עונתיות, בעלי 9–10 שנות לימוד) ירדה מ-29.25% ברבעון השלישי של 2023 ל-28.36% ברבעון הרביעי של 2024, ל-27.27% ברבעון הרביעי של 2025 ול-26.58% ברבעון הראשון של 2026 — מגמה עקבית של שינוי בהרכב ההיצע.

ישראל מול ה-OECD: אבטלה נמוכה מהממוצע, שיעור משרות פנויות — לא-זמין

בהשוואה בינלאומית התמונה חדה בצד אחד ועיוורת בצד השני. בצד האבטלה: סקירת התעסוקה של ה-OECD ל-2025 מדווחת על שיעור אבטלה ממוצע בארגון של 4.9% במאי 2025, לצד שיעור תעסוקה ממוצע של 72.1% ושיעור השתתפות של 76.6% ברבעון הראשון של אותה שנה. מול זה, ישראל לפי IMF WEO עמדה על 2.98% ב-2025, ולפי אומדן ILO של הבנק העולמי על 3.489% באותה שנה. בשני המקורות — נמוך מהממוצע.

בצד המשרות הפנויות: ערכי שיעור המשרות הפנויות של ישראל מול ממוצע ה-OECD אינם זמינים כמספרים מפורשים במקורות שנאספו כאן. סקירת ה-Economic Outlook של ה-OECD לישראל כוללת גרף שמציג את שיעור המשרות הפנויות מול האינפלציה ביחס ליעד בנק ישראל, ומגדיר את המדד כחלקן של המשרות הפנויות מכלל המשרות — אבל בלי ערכים מספריים במקטע הזמין. לכן לא נציג כאן טבלת השוואה מספרית ישראל–OECD במדד הזה.

מה כן אפשר לומר בזהירות: אבטלה של כ-3% מול ממוצע ארגוני של 4.9%, בשילוב שיעור משרות פנויות סביב 3.7% שנשאר יציב, מתיישבת עם תיאור של שוק עבודה הדוק יחסית. הקביעה הזו נשענת על צד אחד של המשוואה בלבד ועל ניסוחים איכותיים של בנק ישראל וה-OECD.

מבחינת קורא ישראלי, זו סיטואציה מוכרת: הנתון שכולם מצטטים בכותרות זמין בלחיצה, והנתון שמאפשר להשוות אותו באמת דורש שליפה ידנית ממסד נתונים בינלאומי שאיש לא טרח לתרגם.

גם המכנה המחירי רלוונטי לוויכוח: מדד המחירים לצרכן (בסיס ממוצע 2024) עמד על 103.5 ביולי 2025 ועל 105.1 ביולי 2026, אינפלציה שנתית של 1.5% נכון ליולי 2026 — לעומת 3.1% ביולי 2025. שכר נומינלי זהה בשתי הנקודות אינו אותו שכר ריאלי.

מחסור אמיתי או שכר נמוך מדי: שני נרטיבים, אפס הכרעה

הנרטיב הראשון: יש מחסור אמיתי. המשק צמח, נוצרו תפקידים חדשים, האבטלה קרסה מ-9.425% ב-2009 ל-2.99% ב-2024 לפי IMF WEO, והמעסיקים באמת מתקשים למצוא עובדים. תומכים בו הנתונים על יחס גבוה בין משרות פנויות למובטלים, כפי שמתאר בנק ישראל בפברואר 2026, והירידה בסדרה LF_R_EDUC9_10_Q_SA מ-29.25% (2023Q3) ל-26.58% (2026Q1) — שינוי בפרופיל ההשכלה בצד ההיצע.

הנרטיב השני: משרה שנשארת פתוחה אינה בהכרח משרה שאין לה מועמדים, אלא משרה שהתנאים המוצעים בה אינם מספיקים. סקירת ה-OECD ל-2025 מציינת שהשינוי הריאלי בשכר ברבעון הראשון של 2025 היה חיובי כמעט בכל המדינות, ובישראל שלילי קל. כשהאינפלציה השנתית עמדה על 3.1% ביולי 2025 ועל 1.5% ביולי 2026 לפי מדד המחירים לצרכן, ההבחנה בין שכר נומינלי לריאלי אינה זניחה.

שני הנרטיבים מתיישבים עם אותה סדרה בדיוק, וזו לא תקלה — זו מגבלה מובנית של המדד. הסקר תוכנן לספור, לא להסביר. מי שמצטט את מספר המשרות הפנויות כהוכחה לאחד משני הצדדים משתמש בנתון שלא נועד לענות על השאלה.

מה זה אומר עליך: איך לקרוא כותרת על "מחסור בעובדים" מחר בבוקר

כשמתפרסמת ידיעה על שיא במשרות פנויות, שלוש בדיקות מפרידות בין נתון לבין פרשנות. הראשונה: האם הכותרת מדברת על מספר או על שיעור. אם היא מצטטת 152,416 — זה מספר, והוא גדל עם המשק. אם היא מצטטת 3.7% — זה שיעור, והוא זה שמעיד על הידוק יחסי.

• בדוק את המכנה. שיעור אבטלה של 2.99% ב-2024 מול 9.425% ב-2009 (IMF WEO) משנה את משמעות אותו שיעור משרות פנויות.
• בדוק את התקופה. נתוני הלמ"ס האחרונים לתקופה נתונה עשויים להיות זמניים ולהתעדכן בפרסום הבא.
• בדוק את הענף. קפיצה ענפית סביב 2011 עשויה לנבוע משינוי סיווג ולא משינוי בשוק.
• בדוק את המחוז. אבטלה של 4.1% בצפון בנובמבר 2025 מול 3.1% ארצית בינואר 2026 מלמדת שהממוצע הארצי מסתיר פערים.

מבחינה מעשית, המשמעות של שוק עבודה הדוק היא שמצבו של מחפש עבודה נכון להיום שונה מזה של 2009 — אבל הנתונים אינם מלמדים שהדבר נכון בכל ענף, בכל מחוז ובכל רמת שכר. הם מודדים כמות, לא התאמה. ההידוק שמופיע במספרים הוא ארצי ומצרפי; ההתמודדות האישית היא מקומית ומקצועית.

ולסיום, הערה על המקורות עצמם: כדי להרכיב את התמונה השלמה נדרשו כאן ארבעה מאגרים — למ"ס, בנק ישראל, IMF והבנק העולמי — וגם אז שני פילוחים מרכזיים נשארו לא-זמינים. עמוד אחד שמרכז את הכול עדיין נחשב אצלנו לפרויקט מחקרי.

מקורות